הסכם מדיני? אני בכלל במו"מ עם הקבלן הפלשתיני

אמילי עמרוסי , כ"א באב תשע"ג

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי
מדרך מדרגות מעץ או משיש, דלת נפתחת פנימה או החוצה, כיור בחצר ליד המנגל או בקיר ממול. ישבנו השבוע עם האדריכל שמתכנן לנו את הבית. ברדיו במכונית דיברו על קווי 67', על שובו של התהליך המדיני, ואנחנו פרשנו את דפי הענק של התוכניות על שולחן בית הקפה והתלבטנו לגבי גובה השקעים במטבח. 

יש לא מעט פובליציסטים במדינת ישראל שכותבים על המשא ומתן, אבל אין רבים שכותבים מתוך יישוב שראשו על הגיליוטינה. איך זה נראה מבפנים? ביישוב שלי, שאינו חלק מגושי ההתיישבות, דיברו השבוע על הכנת סעודת שבת ללא גלוטן, על המחירים בחדר הכושר ועל מהירות הגלישה באינטרנט. הסערה התורנית היתה בשאלת ההפרדה בין המינים בסניף בני עקיבא.

ג'ון קרי מכניס אותנו לארגז ושולח לים, ואנחנו עסוקים במשא ומתן עם הקבלן הפלשתיני על בניין השלד. האם אנחנו הזויים, מנותקים, חולמים בהקיץ, יותר מאשר מי שסומך על מרטין ־הקרן החדשה־אינדיק ועל מחמוד־לא היו תאי גזים־עבאס? האם דיון על סוג מעקה הגינה הוא עצימת עיניים חזקה יותר מאשר הכותרות התכולות על "תהליך השלום"?

שלום שנפתח בדרישה לשחרור רוצחים הוא אוקסימורון. אם זה שלום, אוי למלחמה. לו אני ראש הממשלה, ודורשת שלום בכל מאודי, הייתי מתנה את התהליך המדיני בקבלות: תנו עשר שנים בלי דם, תוכיחו שאתם מסוגלים. אחר כך נשב איתכם. יש לנו זמן.

ברדיו במכונית דיברו על קווי 67', על שובו של התהליך המדיני, ואנחנו פרשנו את דפי הענק של התוכניות על שולחן בית הקפה והתלבטנו לגבי גובה השקעים במטבח

שתי רשתות שיווק הולנדיות הודיעו שיורידו מהמדפים את מוצרי ההתנחלויות. האדם הסביר ממשש את פדחתו: יש שתי רשתות שיווק הולנדיות שמכרו עד היום מוצרי מתנחלים?! "תוצרת ההתנחלויות" משפיעה על הסופרמרקטים בהולנד? נחמת עניים: רק בזכות החרם הרע הזה מוצגת הרשימה הארוכה של מפעלי תעשייה, חקלאות ואמנות שמעבר להרי החושך. רק כך מתערטל הסוד הגדול, שיש כאן חיים ויצירה, ולא מעט הכנסות למדינה, ודו קיום עם הפלשתינים המתפרנסים במפעלים, וידיים מלאות. עד הולנד.

השבוע האחרון של גוש קטיף ז"ל היה השבוע הטוב ביותר שלו: אזרחי ישראל, ששוכנעו עד אז שמדובר בקרוואנים בחאן יונס, נחשפו ליישובים משגשגים. זה היה כמובן מאוחר מדי. גם החרם האירופי מרים מסך להיכרות בלתי אמצעית עם ההתיישבות, וגם זה מאוחר מדי.

מהסיבה הזו כדאי להצטרף לדרישת משאל העם: רק ויכוח ציבורי שהולך עד הסוף יפשיט את האמת המוסתרת על מה שנולד כאן בארבעים השנים האחרונות, זו שאי אפשר לקבל באמצעי התקשורת ביומיום. יהיו סרטים דוקומנטריים. קמפיין צבעוני. רכבות־אוטובוסים של מבקרים שיגיעו ליהודה ושומרון לראות בעצמם לפני שיחליטו. זו תהיה הפעם הראשונה שהציבור הישראלי מגיע, באישוניו או בגופו, אל המחוזות הללו, שהם כמעט רבע משטח המדינה. 

בשבת שעברה התארחו בטלמון חניכי בני עקיבא מרמת גן. רק בסיום שיחת הצהריים שהעברתי להם התברר להם שהם נמצאים בשטחים. גם המגזר הדתי, ואפילו המבקרים בהתנחלויות, אינם מכירים את סימן השאלה המהבהב מעליהן. השבוע הושבתי את ילדיי וסיפרתי להם שיש סיכוי קטן שאסטרואיד כזה יפגע בנו, שנצטרך לחזות בחורבן. גם אם הקמת מדינה פלשתינית על חורבות בתינו היא הזיה קלושה ושחורה מסכנות, זו אפשרות שחייבים לדבר על אודותיה עם הילדים. 

תגידו שאין הצר שווה בנזק המלך, שמשאל עם לטובת היכרות עם מפעל ההתיישבות אינו שווה את הסיכון שמשאל כזה יוכרע לרעתנו? אל חשש. משאל העם לא ישנה דבר: הצעירה שמתכוננת לחתונה ובוחרת את המפיות מתעלמת מאופיו הידוע של החתן. החתן יברח. הפלשתינים לא יוותרו על ירושלים, זכות השיבה, עכו ואשקלון. כך שראוי לתמוך במשאל עם, ולו רק כדי לחייב את הישראלים להכיר מקרוב. 
 
פורסם ב"ישראל היום"