אינדיק-ציה ברורה

יוסי אחימאיר , כ"ג באב תשע"ג

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

את האמת על המו"מ בין ישראל לפלשתינים השמיע כבר לפני למעלה משנה מי שעתה מונה כשליחו של שר החוץ האמריקאי למגעים, הלא הוא מיודענו מרטין אינדיק.

וכך אמר: הוויתורים המירביים שמוכנה הממשלה הנוכחית בישראל לעשות, אינם עונים על דרישות המינימום של הפלשתיניים.

מה יש לנו כאן? - שני צדדים יריבים. מהאחד נדרש לעשות ויתורים. זה הצד של ה"מתן". הצד השני אינו צריך להתאמץ כלל וכלל. הוא אינו צריך לתת משהו או לוותר במשהו. הוא הצד המקבל. הוא יאמר כן רק לכשימולאו כל דרישותיו מרחיקות-הלכת. זה הצד של ה"משא". משא כבד של דרישות, קינטורים, רטינות ומעקשים.

אבל יש לנו צד שלישי, צד המתווך, הצד האמריקני. הוא מקבל את כללי המשחק האלה. מינויו של השליח החדש הוא אינדיקציה ברורה לכך. אינדיק יעשה הכל כדי לרצות את הפלשתיניים, לרכך את עיקשותם, וללחוץ על ישראל. ראינו זאת בכל מסעי שר החוץ קרי באזורנו, שנועדו בעיקרם להפעיל מכבש לחצים על נתניהו שיעשה ויתורים אך ורק כדי לאפשר את התנעת המו"מ, את נסיעת עריקאת לניו-יורק לשיחות עם נציגי ישראל.

ואכן, יודע אמריקאי נפש ישראלי. יודע קרי היטב, שמהפלשתינים לא יוציא דבר, אבל מן הישראלים – ודאי וודאי. הרי הם כבר שלפו ב"בר אילן" את קלף החולשה: שתי מדינות לשני עמים. וכך, הגענו באופן תמוה לשורת ויתורים ישראליים חד צדדיים תחת מכבש הלחצים האמריקני
הדרך שבה המזכיר קרי מוביל את המו"מ, מינויו של השגריר אינדיק, היא בשביל הפלשתינים אינדיקציה ברורה באשר לכיוון ולסיכויים. אפשר למתוח עוד ועוד את החבל, כי אם הוא ייקרע, רק ישראל תואשם
ים, גרימת עוגמת נפש למשפחות נפגעי הטרור ולכלל עם ישראל. זו אמריקה שמעולם לא היתה עושה בעצמה מה שדרשה מישראל – שיחרור רוצחים.

אז נכון, המו"מ על המו"מ יצא לדרך. אבל ההתעלמות מן הדרישות הפלשתיניות הקיצוניות, חמורה ביותר. לדידם של אותו עריקאת "מתון", רג'וב ה"ישראלי", ואבו-מאזן היושב-ראש – אלה הם ה"מתונים", כביכול - הכל כבוש. מהים עד הנהר זוהי פלשתין לדידם, אשר בבוא העת תחליף את היישות הציונית. יש להם כמובן הרבה תקוות מגברת לבני, שמשום-מה דוקא היא הוצבה בראש צוות המו"מ הישראלי. כלום שרת המשפטים היא זו שמסוגלת לנהל מו"מ רציני בשם האינטרס הישראלי?

מעניין עד היכן יגיע ה"מתן" הישראלי כדי לקדם את מלוא התאווה הפלשתינית. מעניין עד כמה תימשך תמונת החולשה הישראלית, מול התאבון והיוהרה הפלשתיניים? עד מתי הצד החזק, כביכול, ייראה בחולשתו, ואילו הצד החלש יתגלה כארי שואג שאינו נרתע משום דבר?

כאשר מו"מ מתחיל ברגל שמאל, מבחינת ישראל, יכולים הפלשתינים בצדק לצפות ולייחל לקבל הכל בתהליך. תמיד יוכלו לשבור את הכללים, תמיד הם יכולים להעלות מחירים, ולזכות בתמיכת האמריקאים, האירופאים, לכל דרישה וטענה, תוך הרשעת ישראל והפניית חצי הביקורת כלפיה. מבחינת הפלשתינים, לא בלי צדק, כאשר מולם הנהגה ישראלית, שמצטיירת ככזו שאינה עומדת בלחצים - למה למהר ולהתפשר?

הדרך שבה המזכיר קרי מוביל את המו"מ, מינויו של השגריר אינדיק, היא בשביל הפלשתינים אינדיקציה ברורה באשר לכיוון ולסיכויים. אפשר למתוח עוד ועוד את החבל, כי אם הוא ייקרע, רק ישראל תואשם. ולכן, למה לא לתת לקרי-את-אינדיק לעשות את מלאכתם, להמשיך את מסע הלחצים על ישראל? והרי השגריר בישראל לשעבר יודע לעשות זאת בדרכו הערמומית: חיוכים חושפי שיניים לנתניהו מצד אחד - וחילוץ ויתורים ישראליים מצד שני.

אז בסדר, ידברו הנערים לפנינו, לבני ועריקאת, אבל בל תהיינה לנו אשליות. חוסר הסימטריה זועק לשמיים, ובחלקו הגדול היא באשמתנו, בהשתוקקות הכנה שלנו לשלום, יהא מחירו אשר יהא, מול ההשתוקקות של הפלשתינים לחולשתנו עד להכחדתנו.