מתחפרים בבוץ המדיני

לראשונה מנהלת ממשלת ימין משא ומתן רשמי על הקמת מדינה פלשתינית * נתניהו התקפל תחת הלחץ ושבר את העיקרון של משא ומתן ללא תנאים מוקדמים

עמנואל שילה , כ"ו באב תשע"ג

עמנואל שילה
עמנואל שילה
INN

1.

חידוש המשא ומתן בין ישראל לרשות הפלשתינית הוא סיבה לדאגה עמוקה. די ברור מה עלולה ישראל להפסיד מהמשא ומתן. אך מלבד רווח חולף לטווח הקצר, לא ברור מה היא יכולה להרוויח ממנו.

עוד לפני שהחלו השיחות, ישראל כבר שברה את העיקרון של משא ומתן ללא תנאים מוקדמים. נתניהו וממשלתו כרעו תחת הלחץ והסכימו לשלם מחיר על עצם ההסכמה הפלשתינית לחדש את השיחות. המחיר הידוע, שחרור 104 מחבלים רוצחים, הוא כבד מאוד - גם ביטחונית וגם מוסרית. גם אם לא ייצא מהשיחות כלום, אבו-מאזן כבר הרוויח את שלו וישראל כבר הפסידה.

 

2.

השאלה הבאה היא לאן הולך המשא ומתן הזה. במקרה היותר גרוע והפחות סביר יושג אכן הסכם ותוקם מדינה פלשתינית, על כל ההשלכות הטרגיות והמסוכנות של צעד נואל שכזה. כדי שכך יקרה יהיה צורך לגשר על פערים גדולים בין הצדדים בנושאים כמו חלוקת ירושלים, גבולות הקבע, הכרה בישראל כמדינה יהודית, ויתור על 'זכות השיבה', הכרזה על סיום הסכסוך ועוד. לכאורה יכולים מי שחלום המדינה הפלשתינית הוא בעיניהם סיוט לסמוך על כך שהפערים הגדולים יכשילו כל ניסיון להגיע להסכמה. למעשה, כאשר רואים כיצד נשחקה העמדה הישראלית בנושא שחרור המחבלים הרוצחים, אי אפשר להיות בטוחים שממשלתנו לא תיכנע בנושאים נוספים. במיוחד גובר החשש למשמע הצהרותיו האחרונות של ראש הממשלה. לאחר שאימץ בנאום בר-אילן את פתרון שתי המדינות של השמאל, נתניהו מאמץ לאחרונה גם את הטיעון השמאלני שהקמת מדינה פלשתינית היא בכלל אינטרס ישראלי כדי למנוע את הפיכתנו למדינה דו-לאומית.

 

3.

אפשרות נוספת היא שהמשא ומתן יתפוצץ במוקדם או במאוחר. הפלשתינים יכריזו שהנוקשות הישראלית מכשילה כל הסכם ויפסיקו את השיחות בתום תשעה חודשים, או אפילו קודם לכן. במקרה כזה נחזור אל המצב ששרר ערב חידוש השיחות, כאשר ישראל מתקשה למצוא מענה לאיום הפלשתיני לפנות לבית הדין בהאג, להכריז חד-צדדית על מדינה, לשסות בנו את האירופים ולעודד חרמות בינלאומיים נגדנו. בינתיים יצטבר נזק נוסף מעצם העובדה שממשלה בראשות הליכוד ובהשתתפות הבית היהודי ישבה לשאת ולתת על הקמת מדינה פלשתינית. כפי שכבר קרה בעבר, הצעות נדיבות שתגיש ישראל בסוגיית גבולות הקבע ובשאר נושאים השנויים במחלוקת יתקבעו כמינימום שאותו יראו הפלשתינים כמונח בכיסם - במיוחד לאחר שהפעם תגיש ציפי לבני את הצעותיה בשמה של ממשלת ימין. במקרה הטוב יטילו האמריקנים על הפלשתינים את האחריות לפיצוץ המשא ומתן, ואז אולי נזכה לתקופה קצרה של הרפיית הלחץ המדיני. אבל הניסיון מוכיח שלאחר זמן קצר שוב מופנית האצבע המאשימה כלפי ישראל ה'כובשת', שמסכימה עקרונית שביהודה ושומרון צריכה לקום מדינה פלשתינית אבל מונעת את הקמתה בכל מיני תירוצים. במקום לבטא בעוז את תביעת העם היהודי על ארץ ישראל ולהיחלץ מן הבוץ של חזון המדינה הפלשתינית, הסיבוב הנוכחי של המשא ומתן רק מעמיק את שקיעתנו בתוכו.


4.

אפשרות נוספת ובעייתית מאוד היא שכדי להרוויח עוד זמן, ישראל תסכים להסדר ביניים נוסף עם הפלשתינים. במקרה כזה יוצעו לפלשתינים הטבות שונות ומשונות בתמורה להסכמתם להימנע באופן זמני מצעדים חד-צדדיים: שחרור עוד אסירים, חיזוק מעמדה המדיני והכלכלי של הרשות הפלשתינית, העברת עוד שטחים ביו"ש לשליטתה, ואפילו עקירת כמה יישובים - סתם כך, בשביל הכיף.

לכל זה הגיעה ישראל משום שלא השכילה להציב תשובה משכנעת להליכה הפלשתינית לאו"ם, תוך הפרה בוטה של הסכמי אוסלו, ולעוד מהלכים חד-צדדיים שננקטים על ידי אבו-מאזן. אבל כל עוד לא תאזור ממשלתנו אומץ להפעיל נגד הרש"פ את מנופי הלחץ הרבים שעומדים לרשותה, אנו נידונים לשחיקה מתמדת של העמדה הישראלית. לעוד ועוד ויתורים שאיננו מקבלים תמורתם דבר, ושרק מרחיקים את הסיכוי שהפלשתינים יסכימו אי פעם לחתום על סיום הסכסוך - שהרי בסבלנות ובהתמדה הם יקבלו את שלהם גם בלי זה.


5.

באשר לבית היהודי, עם כל החומרה של מעשי נתניהו עד כה, ייתכן שבשלב הזה כף המאזניים של ההשפעה מבפנים עדיין גוברת. כך למשל נמנעה הסכמה על הקפאת הבנייה בהתיישבות כתנאי מוקדם למשא ומתן, ואף מדובר על הפשרת בנייה בהיקף נרחב במקומות שבהם הייתה בשנים האחרונות הקפאה דה-פקטו.

סוכריה נוספת שאמורה להמתיק את הגלולה המרה היא עיגונו של חוק משאל העם כחוק יסוד. אלא שמשאל עם עלול להתברר כחרב פיפיות. מול ראש ממשלה חזק ונחוש לסגת כמו שהיה אריאל שרון, משאל עם עשוי היה להיות המתרס האחרון. לעומת זאת, ראש ממשלה הססן מסוגו של נתניהו עלול להשתמש במשאל עם כאליבי להצדקת צעדים שהוא חושש, פוליטית ואידיאולוגית, לקחת עליהם אחריות.

למצביעים במשאל עם עתידי יהיה קשה להתנגד להסכם בינלאומי שנחתם מול ישות מדינית אחרת, תחת מטרייה אמריקנית ובינלאומית. מבחינה זאת קל הרבה יותר היה להשיג רוב נגד צעד ישראלי חד-צדדי של נסיגה מעזה ללא הסכם.

זאת ועוד: לפני שאפשר יהיה להציג את חוק משאל העם כהישג היסטורי, יש לקחת בחשבון גם את השינוי לרעה שעלול לחול בעמדת הציבור החרדי. מחנה שוחרי הוויתורים נהנה מתמיכה אוטומטית של קרוב לעשרים אחוז מצביעים ערבים מתוך כלל בעלי זכות ההצבעה. עד לאחרונה אפשר היה להעמיד מהעבר השני אחוז דומה של מצביעים דתיים וחרדים, אך התהום שנפערה לאחרונה בין הציבור הדתי-לאומי לציבור החרדי משנה את התמונה. למרות שלפיד ונתניהו הם האחראים העיקריים לפגיעה בציבור החרדי, מנהיגי הציבור החרדי ומעצבי דעת הקהל שלו בוחרים להפנות את האצבע המאשימה בעיקר כלפי ראשי הבית היהודי. בתקשורת החרדית מתנהלת נגדם מתקפה שלוחת רסן, רבנים חרדים מכנים אותם בכינויי גנאי נוראים, ואיש אינו טורח לציין את המאמצים הגדולים שהם עושים כדי להקל את עול הגזרות. במצב כזה לא בטוח שכל הציבור החרדי יצליח להתעלות מעל לרגשות הנקם והתסכול. אולי נמצא את עצמנו חלילה במצב דומה לזה של יהושע וכלב, שנותרו במיעוט במשאל העם של חטא המרגלים. מסיבה זו ומעוד הרבה סיבות, על אנשי הבית היהודי להקצות משאבי זמן, ממון ותשומת לב כדי לשפר את תדמיתם בציבור החרדי.

בכל מקרה, מי שמבקש לתלות תקוות במשאל עם חייב לפעול במהירות ובכל כוחו כדי לשפר עד כמה שניתן את ההטיה של התקשורת הישראלית שמאלה. הפעם לא מדובר בכמאה אלף מתפקדי ליכוד, שבהתגייסות כללית אפשר להגיע לכל אחד מהם הביתה. הדרך לדבר אל מיליוני מצביעים עוברת בתקשורת. תהליך הגיוון וההתאזנות של התקשורת הישראלית מתקדם בצעדי צב. במקרה של הסכם שיביא נתניהו, אי אפשר לספור אפילו את 'ישראל היום' כחלק מהעיתונות הלאומית. אם לא נמצא דרכים לזרז את התהליך, האיזון המיוחל יגיע מאוחר מדי.


6.

ובינתיים כדאי שיו"ר הבית היהודי יוריד לפחות קצת ווליום בהצהרותיו על כך שמפלגתו אוחזת בהגה השלטון. בנט אמנם הכריז מלכתחילה שלא יטיל וטו על ניהול משא ומתן, אבל אין סיבה להסכים גם לתנאים מוקדמים. בנט התבטא יפה ושרי מפלגתו הצביעו נכון, אך לא עלה בידם למנוע את השחיקה החמורה שבכניעה לתנאי הפלשתיני המוקדם ושחרור המחבלים הרוצחים. מסתבר שבנושא המדיני הבית היהודי הוא מיעוט בממשלה. הוא יכול לנבוח, אבל השיירה תעבור.

לפי הכיוון שאליו הרכב נוסע, נראה שבנט ומפלגתו הם לא יותר מילד שאבא מושיב על ברכיו ונותן לו לשחק קצת בהגה הנתון בידיו האיתנות. אז כל עוד הנסיעה מתקדמת לעבר אופק מסוכן ולא ברור, מוטב לבנט לראות את עצמו לא כמי שידיו מונחות על ההגה, אלא לכל היותר כמי שרגלו מונחת על הבלמים.