ממשלת השחרור

אז אם אני מבין נכון, בבית היהודי מסכימים לבלוע את הגלולה של שחרור רוצחים בתמורה לביטול ההקפאה של ההתנחלויות. במילים אחרות: מפלגת הציונות הדתית נכנסה לממשלה כדי לבחור מה מצביעיה יחטפו מביבי, קדחת או ספחת.

אבי סגל , כ"ט באב תשע"ג

אבי סגל
אבי סגל
ערוץ 7

ביד לא רועדת

בעוד הממשלה דנה בשחרור 104 מחבלים רוצחים, הופיע במבזקי האינטרנט ציטוט של ציפי לבני מתוך הישיבה. "הישיבה היום היא אחת מהחשובות ביותר לעתידה של ישראל. בהחלטה יש לא מעט כאב, אך צריך לקבל החלטה עבור העתיד", אמרה שרת המשפטים, "ישראל שחררה בעבר רוצחים כשאקדח צמוד לראשה ומסרה אותם על פי דרישת ארגוני הטרור. היום זה לא המצב".

מודה ומתוודה: הפתיחה הזאת בלבלה אותי. לרגע טיפשי אחד האמנתי בניצוצות תבונה שהפציעו מכיוונה של לבני. וכי מה הייתי אמור לחשוב? היא דיברה על כאב, היא דיברה על החלטה למען העתיד, היא התייחסה לכך שאיש לא מכריח אותנו לשחרר רוצחים מהכלא. אז מהו ההמשך המתבקש, מלבד הצבעה נחרצת של הדוברת נגד שחרור המחבלים? ובכן, המשך הדברים כבר החזיר את העניינים למסלולם הרגיל. "אנחנו משחררים רוצחים שפלים שישבו בכלא הישראלי שנים רבות, ובצדק, והם ישוחררו רק אם המשא ומתן יהיה רציני", בלבלה השרה את המוח, מן הסתם בטון המתנגן הקבוע שלה, והצביעה בעד.

ערב הבחירות לכנסת פורסם בתקשורת כי יגאל עמיר המליץ למשפחתו להצביע לבית היהודי. גורמים בליכוד מיהרו לקפוץ על המציאה ולהסית נגד המפלגה הדתית, ומחוץ למערכת הפוליטית החלו כל מיני שמועות קונספירטיביות על תמיכת הבית היהודי בשחרורו של עמיר. גם מקומה של ציפי לבני לא נפקד מהכותרות המסיתות. "הרעיון שמי שניסה לרצוח את הדמוקרטיה בישראל ורצח ראש ממשלה ממליץ להצביע לבית היהודי צריך לגרום לכך שידם של כל אלו ששקלו להצביע לבנט תרעד בהגיעם לקלפי". כך אמרה יו"ר התנועה, שתמכה השבוע ביד יציבה בשחרור 104 רוצחים ואויבים מהכלא הישראלי. והם אפילו לא המליצו להצביע לה בבחירות.

סדרת ההמשך

לא קשה לעקוב אחר ההידרדרות. עד לא מכבר ישראל סירבה לשחרר אסירים עם דם על הידיים. מאוחר יותר החלה להתפלסף בשאלה מהו דם על הידיים, הסכימה לשחרר מעורבים ברצח אך לא רוצחים בפועל. מאוחר יותר שחררה רוצחים בפועל בתמורה לחייל חטוף, ואילו כעת היא עומדת לשחרר רוצחים תמורת לחיצת יד ופטפוטי שלום עם מכחיש השואה שמנהיג אותם.

מכיוון שאנחנו משתמשים באירועים היסטוריים גם כדי לחזות את העתיד לבוא, ומכיוון שאנו נסוגים בכל פעם פי כמה וכמה, לא נותר לנו אלא לברר את המשך הסדרה ההנדסית הזו. בפעם הבאה, יש להניח, ישראל לא רק תשחרר מחבלים רוצחים אלא גם תתנצל בפניהם עמוקות ותפצה אותם כספית. בעוד שנים אחדות כבר נשחרר רוצחים – מן הסתם מלאי בתי הכלא יתחדש עד אז – ובתמורה גם ניתן לרש"פ את פרס ישראל וחלקים מהשומרון. בהזדמנות שלאחר מכן נתחיל להרוג יהודים בעצמנו. בעצם לא, את זה אנחנו עושים כבר בשחרור הנוכחי. אז בהזדמנות שלאחר מכן נשחרר רוצחים בתמורה לקבלת פצצת אטום על הראש. זהו, עד כאן העתיד נראה די ברור. אחר כך כבר נראה.

פתאום אמא

צפיתי בתוכנית 'שיחת נפש' – מתוכניות הטלוויזיה הבודדות שאני אוהב למרות שצולמו באולפן טלוויזיה – שבה אירח פרופ' יורם יובל את הקומיקאית אורנה בנאי. כצפוי, התוכנית ברובה עסקה ביציאתה של בנאי מהארון, כשלעצמו נושא מעורר מחשבה והרהורים מכיוונים שונים ומנוגדים. אבל אותי תפס דווקא משפט אחד שאינו קשור לנושא ישירות: הבאתו של בנה אמיר לעולם.

"ההיריון הזה – זה נס מוחלט", מתארת בנאי את הסיטואציה, "לא דמיינתי ולא כיוונתי לשם, וזה קרה. זה קרה לי בלי שחשבתי שאני אי פעם אהיה בהיריון. זאת אומרת, חשבתי שאני בגלגול הזה לא מוכרחה להיות אמא. רק בראש ידעתי שכדאי מאוד לא להיות לבד... אבל לא הרגשתי את זה בגוף". אלא שה'תאונה' קרתה, ההיריון נשמר, הבן נולד, וכעת מספרת בנאי שאמיר הקטן הוא החיים שלה, ושהוא גרם לה להתייחס לעצמה אחרת. אנו יכולים רק לדמיין לאן היו חייה האישיים מתפתחים בלי ילד, עם כל הכבוד לבעלי החיים שעבורם נלחמה.

וכשאני שומע על השינוי הזה בחייה של אישה, אני נזכר בכל אותם נשים שמאמינות בחיים נטולי ילדים, בין מתוך הערכה עצמית ירודה או בדיוק להפך, אהבה עצמית וחוסר רצון להכניס לחיים אהבה נוספת. אני יודע שזה נשמע הכי אגודת אפרת, אבל נדמה לי שבמקרים רבים, גם אצל גברים אך בעיקר אצל נשים, הילד הלא רצוי הופך כמעט לטעם היחיד לחיים. עידוד הילודה נחשב עניין שמרני, ולכן הוא זוכה ליחס מסויג בתקשורת הכללית. אבל עם עדויות אישיות קשה להתווכח: לרוב, הבאת ילד לעולם היא צעד שתורם לתחושות הסיפוק, הערך העצמי והשמחה לא פחות מאשר יציאה מהארון.