1.
אחרי שהח"כים החרדים התכתשו עם יאיר לפיד במליאה בפעם הראשונה הם הבטיחו שזו גם הפעם האחרונה. הם הבינו אז מהר מאוד כמה הם הרימו לו להנחתה, כמה הוא צובר פופולאריות בעיקר מחבטות מילוליות איתם, וקיבלו על עצמם לא לעשות זאת שוב.
זה החזיק בערך שבוע. מושב הקיץ הקצר של הכנסת, שהחל אחרי הבחירות והסתיים בשבוע שעבר, היה גדוש בצעקנות חרדית אנטי-לפידית ובעקיצות מתנשאות וציניות של לפיד בחזרה. השיא השלילי התרחש בישיבה על חוק פרי החדש. שופרות, קינות, קריעת בגדים כאות אבלות ולקינוח – חבר הכנסת פרוש שולף באמצע נאום על הדוכן אזיקים, אוסר עצמו למיקרופון של המליאה ומודיע: "אם תגייסו אותנו נלך לכלא באזיקים ונמשיך ללמוד תורה". דקות ארוכות עמלו הסדרנים בנסיון לשחרר את פרוש האזוק, בעודו ממלמל "אני מצטער, לא יודע איפה המפתח...". בסוף, חשב אחד מחמשת (!) אנשי הכנסת שטרחו סביבו, על פתרון חדשני: הוא ניתק את המיקרופון עצמו מהדוכן, וכך שחרר סופסוף את פרוש למקומו.
ראיתי את הקטע הזה פעמיים. בפעם הראשונה נקרעתי מצחוק. בפעם השנייה נקרעתי ממבוכה. כי נזכרתי שהנושא שעליו מתנהל הדיון הוא דווקא רציני. סופר רציני. ממש קריטי. אז למה, למען השם, לא לדון עליו ברצינות ובאופן מעורר כבוד והבנה? למה לא לשכנע, להסביר, לנמק, אפילו לבכות? איך הפכו הח"כים החרדים, דווקא בתקופה כה קריטית, לקרקס נודד של גימיקים? (אגב, אחד ממבקריו של פרוש אמר בכנסת ש"הוא מביא לפה מחאה מהשטיבל". כיוון שאני מתפלל לעתים בשטיבל הירושלמי של פרוש הריני להעיד ששם הוא ממש לא מתנהג כך. להיפך).
אני זוכר שבשיא המאבק על גוש קטיף, נפתחה אחת ממהדורות החדשות בכתבה על כך שחלק מהמתיישבים יחכו לכוחות הפינוי עם טלאי כתום על בגדיהם. הסיפור תפס כמובן את סדר היום הציבורי לכמה יממות, ואפשר היה לראות אז, איך ברגע אחד הופך מאבק חשוב וערכי לגימיק. איך היוזמה הקיצונית הזו גורמת לכולם להפטיר "נו, באמת" קולקטיבי. כי פינוי גוש קטיף הוא טעות נוראה, הוא עוול משווע, הוא הרבה דברים, אבל האם הוא כמו השואה? כשאתה לוקח את המחאה שלך עד הקצה, היא כבר לא מתקבלת על הדעת ואף אחד לא מקשיב לך, רק בז.
אם יש משהו שהח"כים החרדים צריכים לעשות במהלך פגרת הקיץ הזו, כדי שבכלל יקשיבו להם במושב הבא, זה לחשוב איך דבריהם מתקבלים לא רק בתקשורת החרדית, אלא בציבור הכללי. אתם יודעים מה, עזבו את הציבור הכללי. אני לא בטוח שאפילו בתוך הציבור החרדי מתים על הסגנון הזה.
הח"כים החרדים נמצאים באופוזיציה מול אדם שעבד כל חייו בהבאת רייטינג ופופולאריות. האם המסר שלהם עובר נכון מולו? רגע, מה בכלל המסר שלהם בתקופה הזו? האם הרבים שלא מסכימים איתם בכלל מבינים מה הם חושבים ומרגישים? האם מישהו שם ביהדות התורה או ש"ס עשה ישיבה אחת כדי לדון על כך ברצינות? כי לצעוק כל היום "אנטישמיות" זו לא אסטרטגיה תקשורתית. אצל לפיד, למשל, מוציאים דף מסרים קפדני, ועשרות אנשים עובדים רק בתיחזוק המיתוג והמסר, מסביב לשעון. במציאות של היום, לדעת להשיג תקציבים בוועדת הכספים זה לא מספיק. הסברה, תקשורת, דוברות ויחסי ציבור הם בימינו האל"ף-בי"ת של הפעילות הפוליטית. נכון, לח"כ פרוש יש קבלות על עשייה הרבה יותר מאשר ללפיד – בירושלים, בתחום החינוך, בהתנחלויות ועוד – אבל, מה לעשות, הוא לא אשף תקשורת כמוהו.
בשבוע שעבר נכתב כאן על מי שהקשיב יותר מדי ליועצי תקשורת, וחבל. השבוע אפשר לקבוע שהח"כים החרדים מקשיבים פחות מדי ליועצי תקשורת, וחבל. אם משהו בהתנהלות התקשורתית של המפלגות החרדיות לא ישתנה, עוד צפוי לנו מושב חורף של רגימת לפיד באתרוגים.
2.
אבל אולי האזיקים של פרוש לא היו הרגע המביך ביותר במושב שהסתיים. לדעתי, בכל הסיכומים והמצעדים שמילאו השבוע את התקשורת, רגע מפדח אחד חמק איכשהו מכולם. את המייל שהפיץ השבוע לפיד לבוחריו לסיכום הישגי 'יש עתיד' במושב הקיץ, ניתחו העיתונאים בפרוטרוט. הוא סיפר שם איך ישב במרפסת על כוס יין אדום ודיאט ספרייט והשלים עם המורדת ח"כ עדי קול – וספג הרבה ביקורת על הטקסט הקיטשי הזה. אנשים לא נוטים לחפש במפלגות עצות לשלום בית וזוגיות. אבל שבוע קודם לכן, שלח לפיד לבוחריו מייל שלא צוטט אחר כך בשום מקום. אפילו הבלוגרים שמחפשים תמיד את טעויות לפיד ונהנים לסנוט בו פספסו את הפסקה הזו. אז הנה היא. כך מסכם יו"ר "יש עתיד" את הבחירות לרבנות הראשית, לא נגענו: "אני מודה שלא הייתי מעורב במיוחד בבחירות לרבנות הראשית (באחד הראיונות אמרתי שאני לא בדיוק קהל היעד...) אבל הבחירה בשני רבנים אורתודוכסים מצערת אותי. יש זרמים נוספים ביהדות – כיפות סרוגות, רפורמים, קונסרבטיבים ואחרים". עד כאן לפיד. זו לא פליטת קולמוס, הוא הרי עובר על כל מייל כזה לבוחרים לפחות כאילו מדובר בטור ל"שבעה ימים". לא ברור לי אם זה עצוב או מצחיק, אבל זה ודאי מעורר מחשבה. בעולמו של יו"ר יש עתיד יש מצד אחד אורתודוכסים, ומצד שני יש מולם כיפות סרוגות ורפורמים. מזל שהוא לא ש"סניק. רק תחשבו מה היו עושים לח"כ של ש"ס על אמירה איומה כזו.
3.
ידידי, נתנאל סימן טוב, שלח לי בתחילת השבוע שעבר מסרון: "תשמע, אני בחופשה בצפון. זה לא יאומן האיבה ביננו לחרדים. הם מסתכלים עליי כעל בנט או אפילו פירון, אני רואה בעיניים שלהם את הכעס". מיהרתי לענות: "וואו, אתה יכול לכתוב לי על זה בפירוט, על הקשר בין המגזרים? כבר כתבתי על זה בטור חמש מאות פעם, אבל אולי אכניס עוד מייל אחד של קורא...". בלילה, אחרי שנתנאל ואשתו הרדימו את הילדים בצימר, הוא שלח לי את המייל הבא:
"כמו בכל שנה, קיימנו השבוע, כמנהג ישראל סבא, את אחת המצוות החשובות בלוח השנה היהודי – לעלות צפונה. כמו בכל שנה, נהנינו מהחום, מהזבובים, מהיתושים, מהפקקים, מהגירודים, מהעמידה בתור לקנות בקיוסק ארטיק שוקו-בננה במחיר של מגנום. כמו בכל שנה התברר לנו מה שכל בעלי הצימרים בראש פינה כבר מזמן יודעים: תשעים ותשעה אחוזים מאוכלוסיית המטיילים הם חובשי כיפות, מגבעות, מטפחות ופאות. זה המצב. או מטעמים אידאולוגים, או בגלל שמה לעשות ולמרות רפורמת 'השמים הפתוחים' עדין קצת יקר להטיס משפחה עם 12 ילדים ו-40 נכדים לחופשה באירופה.
כמו בכל שנה, חשבתי לעצמי שזה אחד המפגנים הגדולים והיפים של הציבור הדתי על גוניו השונים. כל סוגי הכיפות, החסידויות, הליטאויות, כולם ביחד, מתפללים מנחה וערבית, חוגגים את בין הזמנים, כאיש אחד בקאייק אחד.
לא כמו כל שנה, היה השנה משהו עצוב באווירה. לא אגזים אם אומר שהייתה עוינות באוויר. זה ניבט מהעיניים של האנשים. לא מעט חרדים שפגשתי, פשוט כועסים עליי. הם מביטים בכיפה הסרוגה שלי במבט זועם. ממש ראיתי את זה בעיניים שלהם. הם הביטו וסיננו כמה מילים, כאילו אני זה שחתמתי על ההסכם הקואליציוני שהותיר אותם בחוץ, כאילו אני קיצצתי 52% מתקציבי הישיבות, כאילו אני פגעתי בקצבאות הילדים ואני הרמתי את ידי לביטול חוק נהרי. כמה חורים בכיפה אחת!
אולי אני מגזים, אבל לדעתי יתכן שגם הם ראו בעיניים שלי את הכעס. חשו את הזעם שלי על הכיפה השחורה שלהם, כאילו הם אלה שכינו אותי 'עמלק', שפרגנו לי 'בית של גויים', כאילו הם נשארו, נמנעו או תמכו בממשלות אוסלו והגירוש, כאילו הם הדירו את רבותיי מכל עמדת השפעה בעשורים האחרונים. כמה שחור בכיפה אחת!
משהו עצוב מתחיל. החודשים האחרונים יצרו קרע עמוק וקשה מאוד בין הציבורים הכי קרובים במדינה. אולי למישהו היה אינטרס בכך? לא יודע, זה כבר לא משנה. בעוד כמה שנים, גג כמה עשורים, הציבורים הדתי והחרדי הם שיובילו את המדינה. תשאלו כל סטטיסטיקאי מתחיל. החיבור הטבעי והפשוט שאמור להיות בין שומרי השבת, הכשרות והטהרה, בין מתפללי שחרית, מנחה, ערבית והלל (למעט יומיים בשנה) בין לומדי שניים מקרא, גמרא, שו"ע ומשנה ברורה – החיבור הזה סדוק מאי פעם. הפוליטיקאים של כולנו הובילו אותנו למשבר אמון נוראי והדבר הכואב הוא שזה מחלחל אל פשוטי העם, אל ההמון.
הנהירה שלנו בציונות הדתית לקרב ולהתקרב לציבור הלא דתי היא פשוט נפלאה. תנועות הקירוב למיניהם, הגרעינים התורניים, הבתים היהודיים ועוד, הם ללא ספק משימה לאומית מספר אחת. אבל ההרגשה היא שלרגע שכחנו שה' יתברך אוהב גם את מי ששומר תורה ומצוות. גם הוא בן שלו וגם הוא אח שלנו. ישראל אף על פי שלא חטא – ישראל הוא.
זה נהיה הספורט הציבורי, להסביר למה זה מגיע למגזר השני, וכמה הם עשו לנו. טיעונים של גן טרום חובה, מקסימום גן חובה. יש שדר כזה במגזר שלי, שעכשיו המלחמה שלנו היא עם החרדים, הם האויב, הם הבעיה, אנחנו נראה להם מה זה. בלי לשים לב, זו נהייתה תרבות המחשבה שמשתלטת על כולנו (אני שומע את זה מהחברים שלי כל הזמן). כל דחיפה בטעות במרפק, בכניסה לנחל דן, מתפרשת כנקמה על בחירת הרבנים הראשיים. כל עקיפה בכניסה לחניון, היא עוד ביטוי לחוסר השוויון בנטל.
הרבה אחרי שיאיר לפיד כבר לא יהיה רלוונטי, ימשיכו לעלות לצפון כל שנה בבין הזמנים המוני חרדים ודתיים. כדי שהם יוכלו להתפלל יחד מנחה וערבית, כדאי מאוד שנשנה כיוון".
=========================================================
התמונה הזו צולמה השבוע ארבע דקות לפני שקיעת החמה והתקדש חודש אלול. תוך כדי תפילת מנחה בבית הכנסת 'קהל חסידים' שבמרכז רובע ז' באשדוד, שמעתי פתאום תקיעות שופר ותהיתי אם באשדוד נוהגים לתקוע בשופר כבר במנחה האחרונה של חודש אב. כשיצאתי, ראיתי את הבאסטה המאולתרת הזאת של ג'איס ביטון, שעלה לפני 15 שנה מצרפת ומאז מתגורר בעיר. הוא הניח לרגע את כוס הקפה, והסביר לי במבטא צרפתי כבד למה אני צריך, ממש חייב, לקנות ממנו שופר: "הרי מה היה אצלנו בויטרינה, בסלון של כל בית יהודי בצרפת, ולפני זה במרוקו? שלושה דברים: מגילת אסתר, תפילין ישנות של הסבא או של הסבא-רבא, ושופר. ולמה? כדי שהילד ייכנס וישאל את אבא מה זה, והוא יגיד לו: 'זו מגילת אסתר, קוראים אותה בפורים, וזה תפילין מניחים כל בוקר, והשופר הוא לחודש אלול ותשרי, חוזרים בתשובה'. אז תקנה שופר, תקנה. לא לחודש אלול. אתה צריך את זה לכל השנה".
