ארץ ישראל בסכנה

נאמני ארץ ישראל במערכת הפוליטית ומחוצה לה חייבים להתנער מתרדמתם נוכח הסכנה המוחשית של הסדר ביניים שבמסגרתו תוקם מדינה פלשתינית, יימסרו שטחים וייעקרו יישובים

עמנואל שילה , ט' באלול תשע"ג

עמנואל שילה
עמנואל שילה
INN

1.

אוי לשפל המוסרי ואוי לבושה. ממשלת ישראל הסכימה לשחרר 104 מחבלים רוצחים רק כדי שאבו-מאזן יואיל בטובו לשבת איתנו לשולחן המשא ומתן. רוצחיהם השפלים של אזרחים תמימים, מיטב בנינו ובנותינו, מתקבלים כגיבורים על ידי הפרטנר שלנו לשלום. איך נביט בעיניהם של בני המשפחות השכולות? במה נצדיק את זילות הדם של יקיריהם, לאחר שהממשלה ומערכת המשפט ויתרו בקלות שכזאת על מיצוי הדין עם רוצחיהם?

ומי שייזכר כגדול משחררי הרוצחים בתולדות ישראל הוא דווקא בנימין נתניהו. הקצין מסיירת מטכ"ל, אחיו של מפקד הסיירת יוני שמסר את נפשו במבצע מפואר שבו הועמדו בסכנה מאות חיילים ו105 בני ערובה באוגנדה הרחוקה, רק כדי שישראל לא תיכנע ותשחרר 53 מחבלים. איפה היינו אז, כשכל העולם הריע לניצחונה הצבאי והמוסרי של המדינה הקטנה והאמיצה, ואיפה אנחנו היום - לאחר שהשפלנו והתאמנו את עצמנו לרמתם המוסרית של המחבלים, שהפכו לפרטנרים.

2.

ובעוד ציפי לבני מתייחדת עם אבו-מאזן בחדר המשא ומתן ומציעה לו בסתר את מיטב נכסיו המקודשים של עם ישראל, נדמה כי תרדמה נפלה במחנה נאמני ההתיישבות וארץ ישראל. כמו בימי אוסלו, מישהו צריך לצלצל בפעמון ולזעוק: ארץ ישראל בסכנה. אל תנחמו אותנו ואל תתנחמו בעצמכם באלף יחידות דיור בירושלים, או במאות בודדות של יחידות דיור בגושי ההתיישבות ביו"ש. הבנייה היא חשובה, אפילו חשובה מאוד, אבל בואו נאמר את האמת: בטווח הקצר של שנים בודדות, מעטים המקומות שבהם הבנייה תקבע למי תהיה הארץ. עובדות לא מעטות כבר נקבעו בשטח, והעין הבינלאומית והשמאלנית פקוחה כדי לבלום קביעת עובדות נוספות. ככל שמדובר בגושי ההתיישבות הגדולים והצמודים לקו הירוק, אפילו הפלשתינים מבינים שבמקרה של הסדר קבע הם יישארו בריבונות ישראל. מעלה אדומים, גבעת זאב וביתר עילית הן גדולות מספיק וקרובות מספיק כדי להישאר חלק ממדינת ישראל גם אם חלילה תימשך בהן הקפאת הבנייה. לעומת זאת, ביישובים קטנים ומרוחקים לא ייקבעו עובדות בלתי הפיכות גם אם הללו יכפילו את מספר תושביהם תוך שנים ספורות. כזכור, בחבל ימית ובגוש קטיף המשיכו לבנות עד לרגע האחרון, ובנווה דקלים חנכו מקווה חדש בעצם היום שבו חולקו צווי הגירוש.

3.

פוליטיקאים שמבקשים לשבת בבטחה בכיסאותיהם וליהנות משלוות הפגרה מרדימים אותנו בטענה שממילא הפערים בין הצדדים לא יאפשרו להגיע להסדר קבע, ולכן דבר לא ייצא מהמשא ומתן הזה. אבל ג'ון קרי לא טרח את כל הטרחה הזאת כדי לצאת עם לא כלום. הוויתורים שמציעה ישראל במסגרת המשא ומתן על הסדר הקבע יוצרים עובדה מדינית וגורמים נזק גדול, כשם שעצם הנכונות לשאת ולתת על מדינה פלשתינית נזקה עצום. אבל החשש המיידי והעיקרי אינו מפני הסדר קבע, אלא מהסדר ביניים נוסף שיעביר עוד נכסים רבים לידי הפלשתינים מבלי שהם יחויבו לחתום על קץ הסכסוך או לוותר על זכות השיבה.

כל הסימנים והתקדימים מראים שזוהי האסטרטגיה של הפלשתינים. אין להם שום כוונה לחתום על הסדר קבע. בהתאם לתורת השלבים שלהם, הם יקבלו על שולחן המשא ומתן כל מה שישראל תהיה מוכנה לתת - שחרור רוצחים, הטבות כלכליות, עוד שטחים, מדינה פלשתינית בגבולות זמניים (המכונה מפג"ז), עקירת עוד כמה יישובים. אחר כך יפנו אל האו"ם כדי לקבל את השאר.

אומרים לנו שנתניהו חותר לכך שבתום תשעת חודשי המשא ומתן יוקל הלחץ על ישראל, לאחר שהעולם יכיר בכך שהפלשתינים הם הסרבנים שמכשילים את ההגעה להסכם. אלו תנחומים של הבל. כל עוד ישראל מדברת בשם הביטחון ולא בשם הזכות והצדק, אהדת העולם מובטחת לפלשתינים. גם כאשר פה ושם, לאחר ויתורים כואבים, זכינו לאהדת מדינות העולם, זה עבר להן מהר מאוד. מה גם שכאשר הליכוד בשלטון תמיד יימצאו באופוזיציה ואפילו באגף השמאלי בממשלה מי שידאגו להטיל את האשמה על ממשלת ישראל.

4.

הבית היהודי יכול להציל את נפשו ומצפונו ולעזוב מיידית את הממשלה כדי להפסיק להיות שותף למפולת האידיאולוגית והמוסרית הזאת. אבל טוב הרבה יותר יהיה אם בנט ואריאל וחבריהם ייצאו למאבק נחוש ואפקטיבי על דרכה של הממשלה - מה שלא נעשה עד היום. גם בסיעת הליכוד ביתנו יש מספיק שרים וח"כים שהם תומכים חד משמעיים של ההתיישבות ומתנגדים נחרצים להקמת מדינה פלשתינית. חברי הבית היהודי צריכים לעשות איתם יד אחת, למתוח קווים אדומים ולעמוד על כך שהפעם נתניהו לא יוכל לחצות אותם כמו שהפר את הבטחתו שלא להסכים לתנאים מוקדמים לפתיחת משא ומתן.

ואם הח"כים והשרים עדיין אינם ערים לגודל הסכנה, מועצת יש"ע ושאר גופי הימין צריכים להעיר אותם. הגלים הבאים של שחרור מחבלים צריכים להיתקל בהתנגדות חזקה הרבה יותר. מסע הסברה נרחב ומשכנע נגד הקמת מדינה פלשתינית צריך לצאת סוף סוף לדרך. יש לאסוף חתימות ולכנס את הכנסת לכינוס מיוחד בעת הפגרה, שבו תבוא לידי ביטוי התנגדות נחרצת לכל הסדר ביניים שבמסגרתו הפלשתינים שוב מקבלים תשלום במטבע קשה בלי להתחייב לכלום. יש עוד הרבה דברים שניתן לעשות אם רק נבין שהמצב נפיץ, שהמשך השקט הוא רפש.

חוק המשילות נגד הדמוקרטיה

אומרים לנו שבישראל אין מספיק משילות ולכן צריך לחוקק את 'חוק המשילות'. אם הבנתי נכון, מטרת החוק היא לחזק את יכולתו של השלטון להוציא אל הפועל את מדיניותו, בין השאר באמצעות חיזוק סמכותו של ראש הממשלה ומניעת מצב שבו כל מיני קבוצות מיעוט כופות עליו את רצונן. לכן היה משעשע במיוחד לקרוא על כך שראש הממשלה התנצל בפני גורמי אופוזיציה על הכוונה להעלות את אחוז החסימה בבחירות לכנסת במסגרת חוק המשילות. נתניהו אמר שהוא עצמו מתנגד להעלאת אחוז החסימה, אבל השינוי בחוק נכפה עליו. ובכן, ראש הממשלה נאלץ לבטל את דעתו ולהיכנע לקבוצת מיעוט דעתנית בתוך הקואליציה שלו - ולזה ייקרא חיזוק המשילות.

לגופו של עניין, העלאת אחוז החסימה לארבעה אחוזים היא לא מוסרית ולא דמוקרטית. זוהי פגיעה בלתי מוצדקת בזכות לבחור ולהיבחר. אפילו הרף הנוכחי של שני אחוזים הוא גבוה ובלתי מוצדק. על פי הצדק הפשוט, ברגע שלמועמד מסוים יש תומכים בשיעור של אחד מתוך מאה ועשרים מכלל הבוחרים, אין סיבה שהוא לא יקבל מושב אחד מתוך מאה ועשרים מושבים בכנסת. הדרישה למינימום של אחוז אחד או שני אחוזים כדי להיבחר שוללת למעשה מרבבות מצביעים את הזכות לבחור במי שמייצג אותם באופן מדויק. במקום זה נאלצים אותם מצביעים לבחור במפלגה שהם מזדהים איתה פחות רק כדי שקולם לא יילך לאיבוד, או לחילופין ללכת עם האמת שלהם עד הסוף ולראות איך הקולות שלהם יורדים לטמיון.

יש הטוענים שהעלאת אחוז החסימה תחסוך התמודדויות סרק של מועמדים חסרי סיכויים. אבל הניסיון מלמד שלמועמדים עצמם קשה להעריך נכון את כוחם, ובזמן אמת הם מתקשים להכיר בכך שהם חסרי סיכויים. שלא לדבר על כך שבמקרים רבים תמונת הסיכויים איננה ברורה כלל. בצאתו למערכת הבחירות האחרונה הבטיח אריה אלדד שיפרוש מהמרוץ אם הסקרים יראו שמפלגתו אינה עוברת את אחוז החסימה. בפועל, מפלגת 'עוצמה לישראל' התנדנדה בסקרים השונים מעל ומתחת לאחוז החסימה, ובמצב כזה קשה למצוא פוליטיקאי שיוותר על המרוץ. כך ירדו לטמיון קולותיהם של יותר מ66 אלף מצביעים, ושני המנדטים של 'עוצמה לישראל' חולקו בין מפלגות שמצביעיה מעולם לא התכוונו להצביע עבורן - בניגוד להיגיון, למוסר ולערכי הדמוקרטיה.

עוד טוענים שמפלגות קטנות הן סחטניות ומקשות על הרכבת קואליציה. כאילו לא ראינו ערב הקמת הממשלה האחרונה איך דווקא מפלגות בינוניות יכולות להיות סחטניות לא פחות ולכפות את רצונן על ראש הממשלה. גם הקריצות כאילו המטרה היא לפגוע במפלגות הערביות, שלא ישכילו להתאחד ויישארו בחוץ, אינן משכנעות כלל. גם אם באמת יקרה כך פעם אחת, קשה להניח שבפעם הבאה לא תהיה התעשתות שתוביל להקמת מפלגה ערבית מאוחדת, גדולה וחזקה.

בקיצור, הפגיעה בזכות לבחור ולהיבחר ברורה, והתועלת כלל אינה ברורה. מוטב לגנוז לחלוטין את הרעיון, או לפחות למזער נזקים ולהעלות את רף המינימום לשלושה מנדטים, לא יותר.