האמריקנים עומדים להציע לנו מזכר ערבויות ביטחוניות לצורך השלמת המשא ומתן מול הפלשתינים. משמעות הדבר היא שהאמריקנים סבורים שאי אפשר להגיע להסכם ביטחוני עם הפלשתינים, וגם שישראל אינה מוכנה לסמוך על הצד הפלשתיני. בהתאם לכך שיגרו לכאן את הגנרל בדימוס ג'ון אלן, היועץ המיוחד של מזכיר ההגנה הייגל לנושא השלום, כדי שיבדוק את צורכי הביטחון של ישראל.
ועדיין לא ברור מה מסוגלים האמריקנים לכלול בתוך הערבויות. באופן מסורתי ישראל לא ביקשה שכוחות זרים יילחמו למענה. בטח שאין לישראל כל עניין שכוחות אמריקניים יספגו אבדות למענה דווקא בעת הזאת, כאשר דעת הקהל האמריקנית מבקשת בכל מאודה להתנתק ממעורבות צבאית במזרח התיכון. כפי שהצהיר מנהיג המיעוט הדמוקרטי בבית הנבחרים, סטני הויאר, אשר מבקר כעת בארץ: "אני מסופק אם ראש הממשלה, הפלשתינים או ארצות הברית שוקלים פריסת כוחות קרקע אמריקניים".
או כפי שתהה אליוט אברמס, מי שהיה תת-מזכיר המדינה בממשל בוש: אם הפלשתינים יסכימו לתנאים הביטחוניים - אזי ישראל תוכל לאכוף אותם בעצמה. אם הם לא יסכימו - בלתי סביר שהאמריקנים יעשו זאת במקומה של ישראל. אברמס גם שואל כיצד מצפה הממשל שישראל תשליך את יהבה על מכתב אמריקני לאחר שממשל אובמה התכחש למכתבו של בוש - שבו נופפו אריאל שרון ודב ויסגלס כדי להמחיש שיש שכר לגירוש - בטענה שמדובר במכתב פרטי ותו לא?
שאלה נוספת היא מה תוסיף הערכתו הנוכחית של הגנרל אלן על הדו"ח שיצא על ידי המטות המשולבים מיד לאחר מלחמת ששת הימים, אשר פירט את השטחים המינימליים שישראל חייבת לספח על מנת להשיג גבולות בני הגנה. מאז 1967 הנשק ובמיוחד כוח האש שבידי מחבל בודד או חוליית מחבלים רק התעצמו, ופירוש הדבר שהדרישות הביטחוניות רק התגברו.
מכל התהיות הללו עולה הרושם שהממשל מזמין איזה דו"ח ששון ביטחוני - מסמך שמסקנותיו המוכתבות מראש יעניקו גושפנקה מקצועית כביכול למדיניות של קרי ואובמה.
נקודה אחרונה היא שערבות שתינתן לישראל בדרך כלל תהיה כרוכה - מתוך רצון שלא לגלות חלילה משוא פנים בין שני הצדדים - במתן ערובה דומה לפלשתינים, אשר עלולה לשבש את יכולתה של ישראל להגיב במקרה שהפלשתינים יפרו את ההסכם.
ניסיונה של ישראל עם ערבויות אמריקניות אינו מעודד. המקרה המפורסם ביותר קשור לערבויות לגבי חופש השיט שהעניק ממשל אייזנהואר לאחר הנסיגה הישראלית מסיני בעקבות מבצע קדש. קיבלנו ערבויות גם כאשר הושגה הפסקת אש בסוף מלחמת ההתשה בין ישראל למצרים. המצרים מיהרו להפר את ההסכם, אך ארה"ב העדיפה להעניק לישראל פיצוי במקום לכפות על המצרים לעמוד בהתחייבותם.
מה פרצת עליך פרץ
אפשר בהחלט להסכים עם מה שאמר השר עמיר פרץ לחברי הבית היהודי, שבתוך שנה או שאתם לא תהיו פה (בקואליציה) או שאנחנו לא נהיה פה. השותפות עם מפלגה כמו התנועה לא קלה בשבילנו, ולא קל לנו לשמוע את עמדותיו של פרץ הדוגל באימוץ יוזמת הליגה הערבית ובהסכם המבוסס על קווי 67'. לא נוח לנו שציפי לבני היא הנושאת והנותנת לצד יצחק מולכו. אבל זהו מחירה של שותפות קואליציונית, ולכן גם כאשר אורי אריאל מודיע על הישג קטן שלנו בדמות בנייה צנועה בגושי ההתיישבות, אפשר לבקש מפרץ לנשוך שפתיים כמו שאנחנו עושים.
אפשר לבקש אבל זה לא יעזור, כי השמאל התרגל שוויתורים של הימין הם טאבו ואילו ויתורים של השמאל ניתנים לכרסום. בין שני ראשי הערים הדרומיות לשעבר, השר פרץ ושר הרווחה מאיר כהן מיש עתיד, מתנהלת תחרות מי ישתלט על המשבצת היונית. כהן כבר העיר שבנייה בירושלים ובגושים זה להוציא עין לפלשתינים ולאמריקנים (ומה זה שחרור רוצחים עבור הישראלים?), ולכן אסור לפרץ לפגר אחריו. גם העובדה שהוא פרש ממפלגת העבודה על רקע החשש ששלי יחימוביץ' תצטרף לממשלה בוודאי לא מקלה על פרץ את החיים בתוך הקואליציה.
התפרצותו של פרץ מזכירה לנו שבמסגרת המאמצים לחיזוק המשילות קיים צורך לחזק את המפלגות, ואחת הדרכים לכך היא למנוע מאדם שהפסיד בהתמודדות על ראשות מפלגה אחת לרוץ כראש רשימה אחרת או כחבר בה. חוק כזה יתרום לפוליטיקה פחות צינית ויחסוך ייסורי מצפון לאנשים כמו פרץ.
לשמור על הקהילה ועל המשפחה
מצד אחד שמחתי על גודש המודעות בגיליון הקודם של 'בשבע' שרובן עסקו הפעם בתחום הדיור. מצד שני, יותר ויותר מודעות הציגו בנייה מפוארת - אבל רוויה ולגובה. כאשר אני משווה את המגמה הזאת למתווים המוצעים לבדואים (על מנת לשמר את אורח חייהם המסורתי), אני מודאג שמא שיטת הבנייה הזאת תפעל לרעתנו מבחינת השליטה בקרקעות.
רוב הקבלנים יוסיפו את המילים "הירוקה" או "פארק" לפרויקט שהם משווקים, היות שהם ערים לעובדה שהבנייה לגובה קצת מרתיעה ועשויה לשנות את אופי החיים. אחת ההשפעות של הבנייה לגובה במדינות המערב הייתה צמצום הילודה. מי שרצה לטפח משפחה העדיף לגור בבתים צמודי קרקע בפרוורים. מי שביקש נגישות לעבודה ולמרכזי תרבות העדיף דירה קטנת ממדים, העיקר המיקום. אולם בניגוד למדינות המערב, ישראל הצליחה לשמר אחוז ילודה סביר גם בציבור החילוני, ויש להבטיח שתרבות הדיור החדשה לא תפגע בכך.
גם אופי הקשרים החברתיים משתנה כאשר עוברים משכונה אינטימית או מבית משותף שבו אתה מכיר את כל הדיירים, לבתים רבי קומות שהקרבה בין דיריהם מצטמצמת לחצי קידה לעבר פרצוף מוכר במעלית. אין פה כוונה לחזור לוויכוח הקלאסי בין הכרך לכפר ולהציג את הסגנון הכפרי כאידיליה וכסמל הטוהר. אבל עלינו להיות ערוכים להתמודד עם השינוי בתנועות הנוער ובמערכת החינוך שלנו.