מוסר כפול, אפס צדק

אמילי עמרוסי , י"ב באלול תשע"ג

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי
בני ואסתר פירסטטר, הוריה השכולים של סמדר, נערה יפה שנרצחה בפיגוע בקו 37 בחיפה, עמדו לפני פחות משנתיים בחתונה של קרובים כשלפני החופה מסר הרב הודעה משמחת: נחתם ההסכם לשחרור גלעד שליט. הקהל נעמד על הרגליים והריע.
 
"בני ואני הסתכלנו אחד על השני, והחתונה נגמרה לנו", מספרת אסתר. "אבל לא דיברנו. ידענו שהילדה שלנו לא תחזור. בני פחד שאם ידבר על הכאב שלו, הוא ימנע את העיסקה. הוא לא התראיין, לא מחה, לא נאבק, לא רצה להפריע בקולו לחירות של אדם אחר".

תשע שנים קודם לכן לקח מחבל מתאבד מחמאס את חייהם של 17 נערים ונערות שחזרו מהלימודים, ובהם סמדר פירסטטר. שלושה פלשתינים הורשעו בתכנון הפיגוע, בהכנת חגורת הנפץ ובשילוח המחבל, ונידונו יחד ל־56 מאסרי עולם. שלושתם שוחררו בעיסקת שליט. בני צפה במחבלים המחויכים בטלוויזיה, נישאים על כפיים, מסמנים תנועת ניצחון. הוא נכנס לחדרו, נשכב במיטה ולא קם. בני פירסטטר נפטר מדום לב.

"כל עם ישראל התרגש עם משפחת שליט, ועבורנו זו היתה טלטלה", אמרה לי אסתר, "איבדנו הכל והיתה תחושת נחמה קטנה בכך שלפחות העבריינים לא יראו אור יום. השחרור שלהם נוגד את תפיסת הצדק האנושית. כשילד שלך מת זה מאסר עולם ללא אפשרות של שחרור. אתה נשאר הורה שכול כל חייך, בלי אפשרות לאיזו הקלה. עדיין לא נכתב משפט מדויק כמו 'מי ייתן מותי תחתיך'. במשך תשע שנים בני הלך ומת. הוא לא רצה להגיע לאזכרה התשיעית של סמדר כשהמחבלים בחוץ והיא בפנים".

*   *   *
הטרור ממשיך ונוגס קורבנות של שיברון. סביב כל אבן שצללה למים יש מעגלים־מעגלים, שכול צורב, אינסופי. במקרה של משפחת פירסטטר, היגון שלהם היה סבוך בשמחה של אחרים: נועם ואביבה שליט קיבלו את גלעד בחזרה. האסירים שהשתחררו השבוע קיבלו חופש מפתיע ללא תמורה.

דם הקורבנות זועק מהאדמה ואנחנו חירשים. בחודש הרחמים והסליחות, היהודים הרימו את שערי הכלא ונתנו לחיות הטרף לצאת אל הזריחה. אחד, פרופסור ג'אד נאמן, חתן פרס ישראל, הציע במאמר בעיתון "הארץ" לבטל את כליאת כל המחבלים ולשחרר את כולם "כמחווה אנושית שתמוסס את השנאה".

בטלוויזיה היה נראה שהמחאה נגד השחרור היא עניינם הפרטי של כמה הורים שכולים ושל "אנשי הימין הקיצוני". אני זוכרת שידור מביך ב־2011 בערוץ 10: אשדוד ואשקלון תחת מתקפת טילי גראד, מתן חודורוב נרגש בעוד הפגנה של המחאה החברתית, והמגישה אושרת קוטלר מדווחת על "המחאה הישראלית".
 
אלפי תל־אביבים, שמנהיגיהם מצאו את עצמם במקרה במפלגות שמאל, הם המחאה הישראלית, אבל הכעס והבושה על שחרור המחבלים השבוע לא היה "מחאה ישראלית". בהמשך לבועה המתקיימת בתקשורת, השבוע שמענו על 900 יח"ד שעתידות לקום "מדרום לבית ג'אלה" (צילומים של כפר ערבי צפוף): לא "בסמוך למושב אורה בהרי ירושלים" או "ליד קניון מלחה". מדרום לבית ג'אלה נשמע יותר טוב.

---------------
השבוע ביקרתי בפארק "קיפצובה" עם הילדים. מישהי בפרצוף נאור נאנחה שם: "מזל שאין פה הרבה ערבים היום, לפעמים הם משתלטים על כל הפארק". דווקא היו שם ערבים, מופקדים על הניקיון והטאטוא. קיבוץ צובה יושב על חורבות הכפר הערבי סובא, שנהרס במלחמת העצמאות, ומוקף בכפרים עין נקובא ועין ראפה.
 
כשהבטתי על הכפרים וחשבתי כמה הנוף דומה להתנחלות שלי, התקשרה אלי עיתונאית בכירה. היא שאלה אותי בכנות נוגעת ללב אם מאז שאני אמא לילדים אני מתחרטת על הבחירה שלי להיות מתנחלת, כי אני מבינה כמה זה לא מוסרי. לא ידעתי מאיפה להתחיל.
 
פורסם ב"ישראל היום"