נתניהו "עושה היסטוריה"

יוסי אחימאיר , י"ג באלול תשע"ג

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

ראש הממשלה בנימין נתניהו, בנו של היסטוריון עתיר מוניטין, הודיע כי הוא מתנגד לביטול בחינת הבגרות בהיסטוריה. ראש הממשלה הוא מנהיג בעל תודעה היסטורית. הוא בקיא בהיסטוריה, בוודאי ציונית, יודע את עברנו, ומכיר בחשיבות לימוד ההיסטוריה.

מי כמוהו יודע: ידיעת ההיסטוריה מסייעת להפיק לקחים מאירועי העבר, לבל יישנו שגיאותיו בהווה. "לנתניהו יש תחושה של שליחות היסטורית והוא פועל בתוך הקשר היסטורי", כדברי מי שכיהן כמזכיר הממשלה, צבי האוזר.

גם יריביו הפוליטיים של ראש הממשלה יודעים את "נטיותיו ההיסטוריות" של נתניהו, ולכן הם אינם מסתפקים באמירה, כי אם ראש הממשלה יילך למו"מ מתוך נכונות לוויתורים, להסגת ישראל לקווי 67, הם יפרשו לו רשת ביטחון. הם גם ממריצים אותו, אף כותבים לו: "ביבי, עשה היסטוריה!"

בעיתון "הארץ" לבדו קראנו בתוך ימים ספורים ארבע כותרות אלה: "נתניהו יכול", "נתניהו רציני", "הזדמנות חייו של נתניהו", "סימני מדינאות".

לדידם של לבלרי "הארץ" ואנשי השמאל, לעשות את המהלך המדיני הנכון לשיטתם, ולהיכנס לדפי ספרי ההיסטוריה לעת הזאת, משמעו אחד: לעשות את הבלתי צפוי ממנהיג הימין, ללכת בדרכי קודמיו – מנחם בגין שמסר את כל סיני, אריאל שרון שניתק אותנו מעזה – ולהיענות לפלשתינים בכל אחת מתביעותיהם.

אם גם נתניהו "יראה דברים מכאן שלא רואים משם", אם יחולל תפנית של 180 מעלות בעמדותיו, כך הם מנסים לפתותו, הוא ייכנס להיסטוריה ולפנתיאון של "מחנה השלום".

כידוע, השמאל מוכן לעשות שלום כמעט בכל מחיר שיושת על ישראל. השמאל סבור ש"לעשות היסטוריה" משמעו – לחדול מן ה"כיבוש
אני סבור, כי דוקא משום שראש הממשלה מבין היסטוריה, חובב היסטוריה, הוא לא ינהג בהיסטריה ולא ינקוט מהלכים מרחיקי-לכת. צריך לקוות, שלראש הממשלה ישנם קווים אדומים, כאלה שאין זזים מהם תחת לחץ כזה או אחר, שמופעל ועוד יופעל עליו, מבית ומחוץ.
", להתכנס בקווי 67, לחלק את ירושלים, להקים מדינה פלשתינית, ואולי אפילו לממש את זכות השיבה לתחומי ישראל.

הם מזהים אצל ראש הממשלה נקודת חולשה, כביכול, שכדאי ללחוץ עליה. הם מזהים אצלו חולשה להיסטוריה, צמאון ל"מהלך גדול" ששמו יהיה קשור עימו לעד.

מכאן לשון החלקלות כלפיו, בתקווה שבמקום לתקוף באיראן יעשה שלום עם הפלשתינים. כלום לא היה זה נתניהו שהכריז: "שתי מדינות לשני עמים"? 

בעניין ההליכה עד הסוף לקראת מילוי כל דרישות הפלשתינים, השמאל ממש היסטרי. כמעט  בהיסטריה הוא לוחץ בימים אלה על ראש הממשלה, ש... "יעשה היסטוריה", או במלים אחרות: יאמץ את כל עמדות השמאל, אולמרט, ברק, ולבני המנהלת את המו"מ בשמו מול עריקאת הפלשתיני. שרת המשפטים עצמה מזהה, כדבריה, "שינוי עמוק שחל בראש הממשלה", וזהו פשר שיתוף הפעולה ביניהם.

רבים בימין חושדים אף הם בראש הממשלה, שהנה-הנה הוא הולך בקרוב "להחליף דיסקט", למהלך דרמטי של התנתקות מתנועתו, הליכוד, ממורשת האב הפרופסור. יש החוששים, שמא עומד להיענות ללחצי ארה"ב, להיכנע לפיתויי השמאל שבתוכנו, וללכת בדרכי שני קודמיו.

מה בגין ושרון עשו בסיני ובעזה, הוא יעשה ביו"ש, ואולי אף בירושלים. מה בגין הביא הסכם שלום עם מצרים, הוא נתניהו יביא את השלום עם הפלשתינים, גם במחיר חלוקת ארץ-ישראל המערבית וחזרה לקווי 67 פחות או יותר.

נאום בר אילן ותחילת המו"מ עם הפלשתינים אולי מרמזים, שהנה זו כוונתו של נתניהו בקדנציה השלישית שלו כראש הממשלה. בניגוד לכל אשר אמר בעבר, נאם וכתב, בעיקר בכל הנוגע למאבק בטרור ובטרוריסטים – הן בספרו "מקום תחת השמש", הן בפעילותו באופוזיציה, הן בנאומיו בכנסת ובכל הזדמנות – אכן כבר נקט ראש הממשלה כמה מהלכים (הקפאת בנייה ביו"ש לתקופה מסויימת, שיחרור מחבלים-רוצחים, הכרה בפתרון שתי המדינות), שסותרים להלכה לפחות את אמונתו הבסיסית ונוגדים את תודעתו ההיסטורית-ציונית.

השאלה היא, אם בעקבות אלה יבואו צעדים מעשיים, דרמטיים יותר, שמשמעם: סטיה מדרכי אבות.

אני סבור, כי דוקא משום שראש הממשלה מבין היסטוריה, חובב היסטוריה, הוא לא ינהג בהיסטריה ולא ינקוט מהלכים מרחיקי-לכת. צריך לקוות, שלראש הממשלה ישנם קווים אדומים, כאלה שאין זזים מהם תחת לחץ כזה או אחר, שמופעל ועוד יופעל עליו, מבית ומחוץ.

יודעי דבר ומקורבים לראש הממשלה נשאלים שוב ושוב, עד היכן ירחיק נתניהו בוויתורים תוך כדי המו"מ הנוכחי. לאיש מהם אין תשובה חתוכה. דומה שאפילו ראש הממשלה עצמו אינו יודע בשלב זה לאן בדיוק פניו. נראה שהוא מתלבט עם עצמו. אבל גם זה כבר "מחשיד" אותו.

לעתים "לעשות היסטוריה" משמעו דוקא לא לנקוט "מהלך היסטורי", לא להיכנע לרגשות, ולא לפיתויים זמניים. פירושו דוקא להדוף את הלחצים, ולא לסכן את עתיד ישראל שעליו הוא מופקד, במחיר כותרות אוהדות בעיתוני השמאל, או בתמורה לתשואות חן-חן של זהבה גלאון ועמרם מצנע. לעתים "לעשות היסטוריה" משמעו דוקא אי-ריצה באמוק להסכם שלום כמעט בכל מחיר.

היה פעם ראש ממשלה, שעשה היסטוריה דוקא בעמידתו מול כל הלחצים שהופעלו עליו – גם בתוך תנועתו שלו. לדידו של יצחק שמיר המנוח, סטאטוס-קוו אינו שלילי אם שינויו יביא רק להרעת מצבנו.

אמנם להסכם שלום שמיר לא הוביל אותנו (עם זאת, רב חלקו בחימום היחסים עם ממלכת ירדן – לקראת ההסכם שנחתם בימי מחליפו), אבל ביסס את עוצמתה של ישראל, והבין כז'בוטינסקי, שרק מדינה חזקה ורק מנהיגות איתנה כסלע, תוכל לקדם שלום - ולא בכל מחיר - בינינו לבין שכנינו.

נתניהו פעל לצידו של שמיר כסגן שר החוץ וזכה ממנו להערכה על מערכת ההסברה המזהירה שהפעיל בימי מדריד העליזים. כמי ש"מתכתב ללא הרף עם העבר ועם העתיד" (כך האוזר על נתניהו), לבטח הוא איננו שוכח את תקופת ראש הממשלה שמיר. תקופה של מנהיגות הדבקה בעקרונות, העומדת בלחצים.

גם נתניהו יודע, כי היסטוריה אמיתית אינה בהכרח עשיית כותרות אוהדות וזכייה במאמרים מלטפים בעיתון היומי. עשיית שלום היא ללא ספק עשיית היסטוריה. שלום – כך למדנו מיצחק שמיר - יש לקדם, אבל לא במחיר זכותו ההיסטורית של העם היהודי לארץ-ישראל, ולא על חשבון ביטחונה ועתידה של מדינת היהודים. כזהו השלום עם ממלכת ירדן.

אם על פי עקרונות אלה, במנהיגות אמיצה, יפעל בנימין נתניהו הלכה למעשה בסיטואציה הלא-פשוטה שהוא עומד לפניה, אולי ישיג שלום שאינו פוגע בזכות ובביטחון. או אז ייכלל בספרי ההיסטוריה ובמבחן הבגרות בהיסטוריה (שלא יבוטל) גם פרק חשוב על ראש הממשלה התשיעי של ישראל.