לצאת מהכיס האמריקאי

בועז העצני , ט"ו באלול תשע"ג

דעות אזור אסון. אובמה
אזור אסון. אובמה
צילום: גרשון אלינסון

"לחמנו נגד חיילים מצריים וסורים, אך למעשה זו היתה מלחמה במעורבות סובייטית... אנו מתווכחים עם האמריקאים על כל שרייק (טיל נגד מכ"מ), ושם - שפע אגדתי".

הדוברת המתוסכלת היא ראש הממשלה, גולדה מאיר, בציטוט מהפרוטוקולים של ישיבות צמרת הממשלה בתחילת מלחמת יום הכיפורים. בהמשך שקלה לנסוע לארה"ב ולהסביר לנשיא עד כמה נואשת ישראל לנשק. מה שגולדה לא ידעה היה ששר החוץ האמריקאי, הנרי קיסינג'ר, השהה בכוונה את האספקה באמרו "תנו להם לדמם", במטרה לרכך את ישראל לשלם בויתורי שטחים כתוצאה ממפלה חלקית, "מבוקרת", כדי שהמצרים יעברו מהגוש הסובייטי לגוש המערבי.

ארה"ב היא ידידתנו ובת בריתנו? כן, אבל. בעוד שדעת הקהל בארה"ב אוהדת מאד את ישראל, חלק משמעותי ממערכות השלטון נגועות באינטרסים כלכליים עם העולם הערבי, באיוולת מדינית וגם באנטישמיות.

ב-1967 חסמו המצרים את מיצרי טירן ועצרו את התנועה הימית לאילת. הנשיא ג'ונסון "לא הצליח למצוא" את מכתב ההתחייבות של הנשיא אייזנהאור מ-1957, שערב לחופש השייט הישראלי. ב-1979 התנער הנשיא קרטר ממחויבות קודמו, פורד, שבתמורה לנסיגה ישראלית בסיני ב-1975, התחייב לשמור על נוכחות ישראלית בגולן.

ב-2003 שכח ג'ורג' בוש את מחויבות הנשיא ריגן למנוע הצבת מטוסי F-15 בטאבוק שבסעודיה, הסמוכה מדי לישראל. ב-1992 התעלם ג'ורג' בוש האב ממחויבותו בת השנה לתת ערבויות כספיות לישראל בתמורה לאי התערבות ישראלית במלחמת המפרץ הראשונה. הנשיא קלינטון לא נתן 800 מיליון דולר שהבטיח בתמורה לנסיגה מלבנון, לאחר ששנה קודם התכחש להתחייבותו לשחרר את פולארד תמורת ויתורי נתניהו בועידת וואי. ב-2009 התכחש אובמה למכתב בוש לשמירת גושי ההתיישבות בידי ישראל, ושרת החוץ שלו, קלינטון, התכחשה להבטחה שלא לדרוש עוד הקפאה.
כיום נמצאת מדיניות החוץ האמריקאית בהתמוטטות. אובמה, ידידו של הוגו צ'אבז האנטישמי והאנטי אמריקאי, חתר תחת ידידי ארה"ב במזה"ת ונמנע מלתמוך בניסיון התקוממות באירן. האובססיה של ג'ון קרי לטפל בסוגיה הפלשתינית בשעה שהכל מסביב בוער היא סמל האיוולת, העוינות והניתוק מהמציאות של הממסד האמריקאי

אנחנו לא לבד. האמריקאים התעלמו מהסכמים עם טייוואן, בגדו בידידיהם הנאמנים במצרים ובלוב, התכחשו למחויבות לשיעים בדרום עיראק במלחמת המפרץ הראשונה והסגירו אותם לנקמתו של סדאם חוסיין. רשימת השגיאות המדיניות שלהם, אינסופית. מנהיגים ישראליים שצייתו להם, יצאו פראיירים. מנחם בגין סיפח את ירושלים והגולן, דחה בבוטות את "תוכנית ריגן" מ-1982, ותקף בניגוד לרצונם את הכור בעיראק, והפלא ופלא, למחרת השמש שוב זרחה.

עד שנות ה-90 התחלק העולם לגוש הסובייטי ששאף לכבוש את העולם, ומולו העולם החופשי בראשות ארה"ב. במזה"ת עמדה ישראל הקטנה כמעוז מערבי דמוקרטי קטן ובודד מול מדינות ערב, שרובן נתמכו ע"י הסובייטים. ארה"ב היתה המדינה היחידה שאיכשהו עמדה לצידנו, והתלות בה היתה מוחלטת, בנשק, בכלכלה ובתמיכה בינלאומית. כיום נמצאת מדיניות החוץ האמריקאית בהתמוטטות. אובמה, ידידו של הוגו צ'אבז האנטישמי והאנטי אמריקאי, חתר תחת ידידי ארה"ב במזה"ת ונמנע מלתמוך בניסיון התקוממות באירן. האובססיה של ג'ון קרי לטפל בסוגיה הפלשתינית בשעה שהכל מסביב בוער היא סמל האיוולת, העוינות והניתוק מהמציאות של הממסד האמריקאי.

וכמו שהאמריקאים כבר אינם בהכרח "הטובים", ואובמה אינו ידיד, כך הרוסים והסינים כבר לא בהכרח "הרעים", ופוטין אינו אויב. אין להם יותר אמביציות אידיאולוגיות לשעבד את העולם, והם מתחשבים באינטרסים בלבד, ולישראל יש מה להציע. כיום יכולה ישראל לקנות כמעט הכל בכל העולם, נשק, סחורות ואפילו תמיכה בינלאומית תמורת כסף, נשק, אנרגיה ועוד.

ביום שיתחילו בישראל דיבורים על קניית טייסת מיגים ברוסיה, יעשו התעשיינים בארה"ב ונציגיהם בבתי הנבחרים אינתיפאדה לנשיא, ואיש שם לא יחלום לעצור לישראל אספקת חלפים, כפי שקורה מדי פעם. ההיסוס הישראלי בקניית מטוסיF-35 , בכסף סיוע אמריקאי, כבר גרם שם לתזזית, כי עצם הבחירה הישראלית בציוד ביטחוני מסוים מעניקה יוקרה ופותחת שווקים. הסיוע הצבאי והכלכלי האמריקאי אינו קריטי ויתכן שהוא כבר יותר נטל מאשר נכס.

ישראל, שמבחינה צבאית הפיקה לקחים והקימה מערכת ייצור בטחוני עצמאית מהגדולות והאיכותיות בעולם, לא למדה דבר בתחום המדיני. רגע לפני שממשל אובמה דוחק אותנו ל"גבולות אושוויץ", הכרחי לתפוס ממנו מרחק. כיום, בניגוד ל-1973, יש חיים אחרי אמריקה.