שמאלנים, אין לכם קצת רחמים?

המבטים לסוריה ומצרים מחזקים את התמיהה: איך הפך השמאל את המונחים מדינה פלשתינית וזכויות אדם לקרובים זה לזה?

שמעון כהן , ט"ז באלול תשע"ג

שמעון כהן
שמעון כהן
צילום: עצמי

הצצה קלילה אל עמודי החדשות מצליחה להבעית גם את כל מי שקיבתו אינה כל כך רגישה.

כמעט מדי יום נטבחים עשרות מצרים מעבר לגבולנו הדרומי במה שנראה כמו ניסיון עגום להסתיר את מעשי הטבח השלטוניים שמתרחשים מעבר לגבולנו הצפוני תחת שלטונו של הדוקטור הדיקטטור מדמשק.

בשם הקיצוניות האסלאמית נטבחו 25 שוטרים מצריים שנכפתו, וכדי להסיר ספק שנשמותיהן אכן תגענה לתעודתן בוצע בהן גם ווידוא הריגה. האירוע הזה רדף את הרג 28 האסירים שניסו להימלט מהכלא המצרי ובידיהם שוטר בן ערובה, ומי בכלל זוכר שבשבת האחרונה נהרגו במהלך העימותים (איזה ביטוי מעודן ופוליטקליקורקטי, עימותים) למעלה ממאה ושבעים בני אדם.

לפני שאמשיך ברשימת ההרג והדם ששוטפת את שכנתנו הדרומית אני מבקש לעצור ולשאול את אחינו נושאי חזון המדינה הפלשתינית: תגידו, אין לכם רחמים? מדינה פלשתינית אתם רוצים להביא על ערביי הארץ הזו? זה מה שחסר להם? אתם הרי יודעים היטב שמאחורי העניבות והחליפות של הפרטנרים הפלשתינים מסתתרת קנאות דתית שלא עוצרת באדום.

אם אתם זקוקים להוכחות תוכלו לעצום עיניים ולהיזכר בדיווחים מבתי החולים הפלשתיניים אליהם נכנסו אנשי חמאס וניתקו מאושפזים תומכי פתח' ממכשיריהם. תוכלו גם להיזכר בקומה ה-14 ממנה הושלכו תומכי אבו מאזן אל מותם, ואם ממש בוער לכם תוכלו למצוא איזכורים מצולמים ביוטיוב להוצאות להורג בכיכרות הערים, ואלו, כזכור, אחיהם.
אין ספק. הקמפיינרים של השמאל עשו עבודה מצוינת כשבמרוצת שלושים השנים האחרונות הצליחו למתג את הוזי המדינה הפלשתינית כחובבי זכויות אדם וכדואגים לשלומו של הכפרי הערבי שכל שאיפתו היא למסוק את זיתיו

אגב, אם תרצו הוכחה נוספת לרמת האהבה הבוערת בין חלקיה השונים של הרשות הפלשתינית תוכלו לקבל אותה מלשכתו של הראיס אבו מאזן במידה ותציעו לו נופש באחד המלונות העזתיים. כבר שנים האיש מקפיד שלא לראות את עזה אלא רק דרך מסך הטלוויזיה. וזהו אותו אבו מאזן שהתחבק והתנשק עם המזוקן העזתי, נצר למשפחת הנייה, שמקפיד גם הוא להופיע במיטב המחלצות האירופיות.

קצת לא נעים לי, אבל אני נאלץ לשוב לדברים שכתבתי כאן לפני כשנה – אני מייגע את מוחי ולא מצליח למצוא את הקשר בין השמאל הישראלי לזכויות האדם. כל עוד אותו שמאל דיבר במונחים כלכליים ניתן היה לשמוע ממנו עמדה הדואגת לזכויות הפועל והעובד קשי היום, לפחות היה על מה להתווכח, אבל מהרגע שבו דבקו נציגיו בלהט בלתי מוסבר בחזון רומס הזכויות האנושיות, חזון שתי המדינות, הפסקתי להבין אותם.

אין ספק. הקמפיינרים של השמאל עשו עבודה מצוינת כשבמרוצת שלושים השנים האחרונות הצליחו למתג את הוזי המדינה הפלשתינית כחובבי זכויות אדם וכדואגים לשלומו של הכפרי הערבי שכל שאיפתו היא למסוק את זיתיו. אבל כשמנטרלים את התעמולה מגיעים למסקנה המתבקשת – מדינה פלשתינית, אם חלילה תקום, תהיה אם כל רמיסה ופגיעה של זכויות אדם, ועדיין לא דיברנו על זכויותיהם של ילדים שיוצאים לעבוד בגיל 8 כחלק מנורמת החיים, ולא דיברנו על זכויותיהן של נשים שקולן לא יכול להישמע ברחוב הפלשתיני, ועל זכויותיהם של מיעוטים דתיים שנמחקים ונדרסים על ידי נציגיו הרשמיים של החוק הפלשתיני (ולמי שיש ספקות נמליץ לסייר בבית לחם ולשוחח עם זקניה הנוצרים המעטים שנותרו שם), ולא על זכויותיהם של נכים ופגועים המורחקים מהחברה הפלשתינית כחלק מאמונתם (אחד מחברי, לוחם ביחידת מסתערבים, לא ידע ערבית היטב וכדי להימנע משיחה עם ערבים שעימם שהה התחפש למוגבל. איש מערביי המקום לא התקרב אליו ולא ניסה לפתוח איתו בשיחה).

אז איך קורה שהשמאל הישראלי מצליח להתחפש לאביר זכויות האדם? מצטער. אין לי תשובה. ורק אל תמלמלו שוב את מנטרת השמאל 'לא אנחנו נחליט מה טוב בשבילם'. הרי לא תגידו את זה לטבוחי סיני או לנרצחי דמשק, נכון? אז אל תגידו את זה גם לטבוחים העתידיים בקלקיליה וברמאללה במידה וחלילה יתממש חזונכם ההזוי והמסוכן (מסוכן להם, לפרטנרים שלכם, וזה עוד לפני שדיברנו על הסכנה עבורנו).