בגרמניה חי יהודי תלמיד חכם, ירא שמיים ועשיר. היו לו בנים רבים, וכאשר הגיעו לפרקם קרא אותם אליו ואמר להם: "בניי היקרים, הגיע הזמן שתקיימו את דבר חז"ל 'הווה גולה למקום תורה'. אני נותן לכם רשות לעזוב את הבית וללכת כל אחד למקום שלבו חפץ כדי ללמוד תורה. אם יזדמן לכם שידוך הגון, הרשות בידכם להתחתן ולהקים בית בישראל".

הוא נתן לכל אחד מהם סכום כסף להוצאות הנסיעה, ציידם בבגדים ומעט מיטלטלים, בירכם בחמימות, והבנים נפוצו לכל עבר.

אחד הבנים, ר' יחיאל שמו, החליט לנסוע לפולין. הגיעו לאוזניו שמועות על צדיק גדול ובעל מופת שהתגלה בעיר מז'יבוז' בשם הבעל שם טוב שהנהיג דרך חדשה בעבודת ה', והוא החל להתעניין בו ובתורתו.

לבעל שם טוב הייתה בת בשם אדל. הוא החשיבה כאחד מתלמידיו והעיד שנטל את נשמתה מהפסוק "מימינו אש דת למו". כשהגיעה לפרקה שלח הבעל שם טוב אחד מתלמידיו הבכירים לתהות על קנקנו של אותו ר' יחיאל, כדי לדעת אם הוא מתאים לשאת את בתו.

בשובו אמר התלמיד: "הוא אומר שאינו יודע מאומה, מעולם לא ידע דבר, ולעולם לא יידע".

"אם כן", אמר הבעל שם טוב, "אפשר לגמור את השידוך עם הבחור הזה".

רבי יחיאל היה צדיק נסתר ופלאי, מבכירי תלמידי הבעל שם טוב, וזכה לשמשו. הוא היה אביהם של רבי אפרים מסלדיקוב, רבי ברוך ממז'יבוז' ופייגא, אמו של רבי נחמן מברסלב.     

פעם אחת רבי יחיאל היה צריך לנסוע למקום רחוק. לפני צאתו אמר לו הבעל שם טוב: "אתה יוצא כעת לדרך רחוקה. עליך לדעת שצריך להיזהר בכל דיבור שתאמר, ואם ישאלו אותך דבר מה בלכתך בדרך, תיזהר ביותר לענות תשובה נכונה ולא ייצא דבר מכשול מפיך להשיב דבר שאינו הגון".

רבי יחיאל תמה על דברי חותנו הקדוש ולא הבין למה הוא מרמז לו.

הוא החל לנסוע בעגלה רתומה לסוסים. לאחר כברת דרך הגיע ליער גדול והחל לתעות בתוכו עד שמצא את עצמו בעומק היער. הוא לא מצא שום דרך מוצא איך להיחלץ מהסבך ולהגיע לעיר מושב.

לפתע ראה כי בא כנגדו יהודי זקן שזקנו הלבן יורד על פי מידותיו. הוא התפלא בלבו איך הלה הגיע לכאן.

הזקן הדור הפנים ניגש אליו ואמר: "ר' יהודי, שלום עליכם! מאין אתם באים? ניכר שאינכם מתגוררים במקומנו".

"באתי מפולין", אמר רבי יחיאל.

"מה מצב היהודים בפולין?", התעניין היהודי הזקן.

"ברוך השם", השיב רבי יחיאל, "אבינו שבשמיים אינו עוזב אף פעם את בני ישראל ותמיד נמצא עמם ושומר עליהם".

רבי יחיאל הביט מולו ונדהם לראות שהזקן נעלם לפתע כלא היה. לאחר מכן התעשת ומיד מצא את הדרך לצאת מסבך היער.

כאשר הגיע לביתו בתום מסעו, הלך לקבל שלום מחותנו. מיד כאשר פתח את הדלת להיכנס, אמר לו הבעל שם טוב: "הלא התרעתי בפניך וביקשתי ממך שתיזהר בדיבורך! אמרתי לך שכאשר אדם נמצא בדרך עליו להשכיל ולדעת מה לענות. ולמה לא השכלת להשיב כהוגן?!"

רבי יחיאל עמד משתומם. הוא לא הבין כלל למה מתכוון חותנו הקדוש.

"הנה אברהם אבינו", הסביר הבעל שם טוב, "עומד תדיר לפני כסא הכבוד וצועק אל הבורא אודות אריכות הגלות המר הזה שאין לו קץ, ומה יהיה בסופם של בני ישראל. והקדוש ברוך הוא עונה לו כי אינו עוזבם, וגם בגלותם הוא נמצא איתם, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שהקדוש ברוך הוא הולך יחד עם בני ישראל בגלות. הצדיקים פעלו בתפילתם שאברהם אבינו לא יסכים לתשובה זו, אלא ירעיש עולמות ויטען שהוא רוצה לרדת לעולם כדי להיווכח בעצמו אם נכון הדבר. טענתו נתקבלה והסכימו בשמיים שירד לעולם הזה וישאל אותך לגבי מצבם של היהודים. גם אברהם אבינו הסכים, שאם אתה תאמר כדברי הקדוש ברוך הוא שאין הגלות נוראה כל כך, אזי גם הוא יקבל זאת בשלווה, ולא יזעק יותר על אריכות הגלות".

"דע לך כי הזקן שפגשת ביער היה אברהם אבינו. הוא שאל אותך על מצב היהודים ואתה ענית לו שמצבם טוב, שהקדוש ברוך הוא שומר ועוזר ומציל אותם תמיד. וכך חזר אברהם אבינו למקומו בשמחה ושוב לא הרעיש עולמות על הגאולה השלמה, ובגלל תשובתך נדחתה הגאולה..."