זה לא הכסף, זה העלבון

אנחנו בעצם אומרים: התורה אמנם חיינו ואורך ימינו, אבל חייבים לוודא שיאיר זורם עם זה

ידידיה מאיר , י"ט באלול תשע"ג

זהו. השבוע התהליך הושלם. פחות משנתיים אחרי אותו ליל שבת שבו יאיר לפיד ערך לצופיו בערוץ 2 היכרות עם הילדה נעמה מרגוליס מבית שמש - מקוצצים תקציבי תלמידי הישיבות באופן דרמטי.

בעצם, אולי "דרמטי" זו מילה עדינה מדי לתיאור המצב. מקצצים את האמ-אמא של עולם התורה. מנהלי הישיבות, החרדיות והסרוגות כאחד, הופתעו לגלות השבוע שהתקציב לתלמיד ירד מ400 שקלים בחודש ל155 שקלים בלבד, והתקציב לאברך ירד מ700 שקלים ל279 שקלים. וזו רק דוגמה אחת מתוך שורת תקציבים שלא קוצצו, אלא פשוט כמעט נעלמו. זה לגיטימי שממשלה תחליט לקצץ פה ושם, עשרה-עשרים אחוזים, אבל מה שקרה השבוע הוגדר במיילים הפנימיים של איגוד הישיבות הציוניות-דתיות כ"קטסטרופה".

רגע, ומה הקשר בין הילדה המסכנה מבית שמש לתקציב הישיבות? או הו, יש קשר. החלטה כזאת לא מתקבלת סתם כך ביום בהיר, בלי להכין את הקרקע. רק אחרי שבמשך תקופה ארוכה מציגים אצלנו יום יום את הדוסים כיורקים, מקללים, טפילים, משתמטים, בורים, שורפים, מדירים – אפשר בסוף גם להתעמר בהם ככה, בלי שאף אחד ימצמץ. פשוט לירות בהם ובמוסדותיהם באקדח טייזר. בשביל מה בכלל לתקצב את הישיבות האלה שלהם? אתם יודעים מה, אני בטוח שיש כאלה שלא מבינים למה השאירו לבחור שלומד תורה גם 155 שקלים בחודש. למה לתת להם שקל? חצי שקל? מה הם כבר עושים שם כל היום חוץ מלהשתכשך במזרקות על שם הנופלים שלנו?

השבוע פגשתי אחד ממנהלי ישיבות ההסדר, שחפץ בעילום שמו ומיד תבינו למה. "אני פשוט מתבייש בימים אלה", הוא אמר, "הקיצוצים האחרונים יכולים לגרום לישיבת הסדר ממוצעת בור של כחצי מיליון שקלים בתקציב השנתי. במציאות הכלכלית של עולם הישיבות הציוני-דתי מדובר בלא פחות ממכה אנושה. אני לא אומר שלא צריך לאכוף את החוק ולבדוק שאין בטלנים שמקבלים קצבה, אבל השבוע החליטו שכולם בעצם בטלנים, שכל עולם הרוח היהודי התורני לא ראוי כמעט לכלום מקופת המדינה".

אבל רגע, אמרתי לו, בעצם כל מה שאתה אומר לי זה "איפה הכסף?", כמו לפיד. הכול זה כסף? הרי ישיבות מתקיימות גם בחו"ל, וישיבות התקיימו גם לפני קום מדינת ישראל, אז מה התלות הזאת בתקציב המדינה? "תאמין לי שמעבר לכסף", הוא ענה, "זאת ההשפלה. הרי כשיש גירעון בקופת המדינה, המקום שאליו רצים לקצץ הוא המקום הכי פחות חשוב. זה ביטוי לסדרי עדיפויות. זה אומר מה ה'אני מאמין' של הממשלה הזו, מה בעיניה הוא סתם מטרד בתקציב המדינה. הנה דוגמה קטנה: בשנה שעברה מחקו לתיאטרון 'הבימה' גירעון של 24 מיליון שקלים. למה? כי זה דבר שהוא חשוב למדינה, כי זה ערך בעיניה. לחברת החשמל שוקלים למחוק חובות של מיליארדים. לטייקונים לא מפסיקים למחוק חובות. ועל הקיבוצים אני כבר לא מדבר. יש אינספור דוגמאות. אבל בשורה התחתונה, מה נמצא בתחתית של התחתית של סולם העדיפויות? לומדי התורה. מכל החוגים. אז זה שיאיר לפיד חושב שעולם התורה זה ה'שומנים' המאוד לא הכרחיים שלנו – זה עצוב. אבל איפה הציבור שלנו? אני לא מרגיש שום תסיסה. כאילו אפשר לעבור על זה לסדר היום ולא קרה שום דבר, כאילו זה עניין טכני, כאילו ההתרפסות של כל העבר היהודי מול 'יש עתיד' היא לגיטימית. והדבר הזה הוא כבר קריסת מערכות של ממש. כי אנחנו בעצם אומרים: התורה אמנם חיינו ואורך ימינו, אבל חייבים לוודא שיאיר זורם עם זה".

ולמה ראשי המוסדות שותקים, שאלתי אותו, הם הרי בוודאי מבינים את חשיבות לימוד התורה, והם גם בוודאי מבינים את עוצמת הקיצוץ? מנהל הישיבה ענה: "כרגיל, מארגנים כינוס חירום ואולי גם כמה מודעות, אבל בגדול הם שותקים כי כל הזמן משדרים להם מהמפלגה שהעניינים אוטוטו מסתדרים, ושיגיעו המון תקציבים לישיבות ההסדר דרך משרד הביטחון. כל הזמן אמרו להם לחכות עוד קצת, ועוד קצת, אבל השבוע התקציב הנוכחי נכנס לבנק, והמספרים דיברו בעד עצמם. ודבר שני, או דבר ראשון, הם חוששים להרוס את תחושת האופוריה. הרי יש פה באמת הישג פוליטי משמח וכמעט חסר תקדים, 12 מנדטים, וכל כך הרבה משרדים ותחושה טובה באוויר. אז לא נעים לקלקל את החגיגה ולהגיד שבעצם פישלנו בבחירות לרבנות הראשית, ובעצם ציפי לבני מדברת ברגעים אלה ממש עם הפלשתינים על הכול, ושבשבוע שעבר שוחררו רוצחים פלשתינים כדי לקדם את התהליך הזה, ושהקיצוץ בקצבאות הילדים פוגע קשות גם בנו ושבמקביל כל הישיבות שלנו ספגו השבוע מכה שיהיה קשה לתפקד אחריה. הנה, גם אני לא מוכן שתצטט אותי בשמי. בימים האחרונים אני מסתכל על ההצלחה הגדולה שלנו בבחירות האחרונות ולא מבין מה קורה פה. לפעמים אני מתגעגע לקדנציה הקודמת. תן לי יבנה ושלושת מנדטיה".

להתפלל עם העבריינים

ושוב תאונות דרכים נוראות. ושוב הרוגים. ושוב קריאות להתחזקות רוחנית.

מיותר לומר שאין לי שום דבר נגד התחזקות רוחנית, חלילה. אנחנו הרי בעיצומו של חודש שכולו חשבון נפש והתחזקות. אבל ברור שזה לא יכול להיות תוך התעלמות והדחקה מוחלטת של הנסיבות שגרמו לאסונות. אז נכון, ברור שאם נהיה יותר טובים, נעשה מצוות, נתפלל, ניתן צדקה, לא נדבר לשון הרע – נוכל לבטל גזירות קשות. אבל מה עם תיקון של אותם חטאים שבגללם קורות תאונות הדרכים? הרי לא צריך להיות חוקר תאונות במשטרה כדי להבין שלתאונות המזעזעות הללו יש סיבות וגורמים. הנסתרות לה' אלוקינו, והנהיגה לנו. וכמה צריך להתחזק: בשמירת מרחק, בלא לגנוב רמזורים, בלא לדבר בלי דיבורית, בלא לסמס, בלא לצאת לעקיפות מסוכנות, בלתת זכות קדימה, בלא לנהוג עייפים. גם הולכי הרגל לא פטורים מההתחזקות הזאת. אולי אפילו יותר: לא לחצות שלא במעבר חצייה או באור אדום, לא ללכת על הכביש, לא לעמוד באי תנועה כשהעגלה של הילד שלך על הכביש, לא להסתובב עם אוזניות בווליום גבוה שמנתק אותך מכל הנעשה בכביש.

לפני כמה שנים נהרגה אישיות רבנית ידועה בתאונת דרכים. כולם הזדעזעו מהאסון הנורא. בהלוויה הענקית ספדו בזה אחר זה חשובי הרבנים והדרשנים ועוררו את הציבור לפשפש במעשיו, להתחזק, לשוב אל ה', כדי שזה יהיה הקורבן האחרון. ואז, כשהגיע תורו של הסופד החשוב ביותר, זקן המשגיחים הרב שלמה וולבה זצ"ל, הוא לא עסק ברעיונות גבוהים ובדברי מחשבה. הוא דיבר בעיקר על עניין אחד: כמה צריך להיזהר כשחוצים את הכביש, כדי שזה יהיה הקורבן האחרון.

כל יחיד ויחיד, כל נהג ונהג, יודע בדיוק במה הוא צריך להתחזק. לב יודע מרת נפשו. אבל אם מחפשים בכל זאת תיקון ציבורי, מגזרי, יש תיקון אחד שזועק לשמיים: זהו חטא חמור ופרצה חמורה שמתרחשת בכל יום, בשעה קבועה, באינספור כבישים. וזו עבירה שחוטאים בה, למרבה הבושה, רק דתיים.

אתם אולי כבר מבינים על מה אני מדבר. הרי כולנו רואים אותם, את אותם עברייני-תפילה, עומדים בצדי הכביש בזמן שקיעת החמה. יהודים שמסכימים למסור נפשם, פשוטו כמשמעו, למען תפילת מנחה.

התופעה הזו מוכרת וידועה בכל כבישי הארץ, אבל לאחרונה היא נהייתה לסכנת חיים מיידית בכביש תל אביב-ירושלים. העבודות של מע"צ משער הגיא לכיוון ירושלים הפכו את הכביש לחסר שוליים. פשוט אין שם מקום לעמוד. ובכל זאת, בכל פעם שאני עובר שם סמוך לשקיעה, אני רואה יהודים עומדים באין-מקום הזה לתפילה (מעניין אם ב"סלח לנו" הם מכוונים על העבירה הנוראה שהם עושים ברגע זה) ומסכנים את עצמם וגם את התנועה. רק לפני שבועיים, בתאונת המשאית והאוטובוס בצומת שורק, ראינו לאיזה אסון יכולה לגרום עצירה בעייתית שכזו בשוליים צרים.

יש פתרון מאוד פשוט לסכנה היומיומית הזאת בכל כבישי הארץ. קודם כול, להתפלל באופן מסודר לפני שאתה יוצא לדרך. הרי אם יש משהו שלא מגיע בהפתעה אלא בשעה ידועה שכתובה בלוח כבר מתחילת השנה, זו השקיעה. אבל לטובת מי שלא הצליח להתפלל לפני היציאה לדרך, או שנתקע בפקקים, צריך לארגן מניינים מוסדרים במקומות בטוחים. אם אנחנו מדברים על כביש תל אביב-ירושלים - בכניסה לתחנת הדלק של שואבה מתקיים בשנים האחרונות מדי יום, סמוך מאוד לשקיעה, מניין לתפילת מנחה. היתרון בנקודה הזו הוא נגישותה לבאים מכל הכיוונים, גם אלה שעולים לירושלים וגם אלה שיורדים ממנה ויכולים לשוב במחלף לכביש מספר 1.

לאחרונה שמעתי על בית כנסת של ממש שחברת 'דרך ארץ' פתחה בתחנת הריענון בכביש 6, סמוך למחלף עירון. יישר כוח. אבל הדבר החשוב ביותר הוא שילוט מסודר. כי אם נחזור לכביש מספר 1, לו היו כמה שלטים שמכריזים על תפילה מסודרת בשואבה אני בטוח שזה היה פותר את הבעיה. בשבוע שעבר, כשהתפללתי שם, הבנתי ממארגני המניין שהיה ניסיון לשים שלטים כאלה, אבל הם הוסרו אחרי דקה על ידי פקחי משרד התחבורה. למה? תקשיבו טוב: "השלטים עלולים להסיח את דעת הנהגים מהכביש". הייתי כותב שהתנהלות כזו מתאימה לחלם, אבל למה לחשוב שבחלם היו מורידים שלטים עם הכוונה מסודרת לתפילה?

יש לנו חברי כנסת דתיים וחרדיים, יש לנו סגנית שר תחבורה דתית, יש לנו שר תחבורה בוגר 'אור עציון' שמן הסתם התפלל מנחה או שתיים בחייו. אין סיבה שלא להסדיר את העניין הזה. אני ממש לא מדבר עכשיו על מאות שלטים ברחבי הארץ. לא מדובר בקמפיין של משה ליאון. בסך הכול שלט או שניים בכל כביש בין-עירוני עם האינפורמציה החשובה הזאת. אם יש בכביש שלט עם הכיתוב "סוף שטח שיפוט המועצה האזורית גזר" אין סיבה שלא יהיה שלט עם המשפט "מנחה בשקיעה בתחנת הדלק הבאה".