כשהמציאות מבקשת שנסתום
כשהמציאות מבקשת שנסתום
הטור בנושא ילודה במגזר הדתי התנגן לי בראש במשך חודשים. ידעתי בדיוק מה אני הולכת לכתוב. על אמהות בוסר, ילודה צפופה, ריבוי ילדים במשפחות שבהן אין כלים רגשיים וחומריים לכך.



כיצד מובילי דעה - מרבנים ועד אחיות טיפת חלב - מטפחים את הציפייה למשפחות גדולות מאוד, ועל הורים שנסחפים אחר נורמה חברתית מבלי לבחון אם זה מתאים להם. יש הורים שלא מסוגלים לטפח מספר גבוה של ילדים, אבל הרוח ברחוב הדתי אומרת "תצטערי אם לא תביאי עוד אחד". מי שמשלמים את המחיר הם נשים צעירות וילדים מתוקים. וכל נפש היא עולם מלא. 



היה לי טור שלם בראש, שנכתב בעיקר כשארזתי ארבעה ילדים לקמפינג, ונזכרתי למה החלטתי לעצור את רחמי בשלב הזה. כמות המידע שאם לארבעה צריכה לאחסן ולנהל היא עצומה. לא תאוות שליטה אלא ארגון בסיסי. 



האדם יכול להתפצל לשניים - אונת המוח היא כפולה וכך הלב והעיניים, אבל החזקת ארבעה ילדים על זוג זרועות, והקשבה לארבעה ילדים בזוג אוזניים, היא כבר משימה מסובכת (שלא לדבר על תופעת המוצצים הנעלמים ואיך היצרנים תמיד עושי

כל נשימה של הילד שלך היא נס. כל יום איתם הוא זכייה בפיס. וארבעה ילדים, או עשרה, הם מתנות שמיים

ם אותם בצבע של הרצפה, אבל זה נושא לטור אחר). גם חיסון ארבעתם יחד נגד נגיף הפוליו השבוע, גם החופש הגדול המתמרח ללא קץ וגם קיצוץ קצבאות הילדים התאימו לי בול לתזה. "עשו אהבה, לא ילדים". או ילדים במידה.

*   *   *
אבל אז קרה משהו שטרף את מילות הטור שהיו סדורות במוחי והפך אותן לעיסה רחוקה ורעה. משהו שגרם לי להתבייש בעצם הרעיון. ביום שמש של אוגוסט, כשכולם בים ובבריכה, התעוררה רויטל, חברה שלי, וחושך ירד על חייה: התינוקת שלה שכבה בעריסתה דוממת וקרה כבובה.



היא היתה לבד, כי אורי לקח את הבנים לקמפינג בצפון, וניסתה לשווא לעשות החייאה בילדה נטולת הדופק שבקעה מרחמה לפני חמישה חודשים. אורי נסע את כל הדרך מחורשת טל ליישוב בידיעה שהוא נוסע אל גופת בתו. 



"טוב ללכת לבית אבל מללכת לבית משתה" אמר קהלת, והתכוון שאת תובנות חיינו החדות ביותר אנחנו קולטים במקום של כאב ועצבים חשופים יותר מאשר במקום של שמחה ואור. 



בהלוויה הלכנו אחר גופה שאורכה לא יותר מזרועו של הסבא שנשא אותה בידיו, אב שכול בעצמו, ומיררנו בבכי גדול. בכינו על התינוקת, על מה שהיתה ומה שלא תזכה להיות, על כל החלומות שכוסו בעפר אדמת הארץ, ועל ההורים, בני שלושים ומשהו, שנראה כאילו הזדקנו באחת. כשרויטל ביקשה מעל הקבר סליחה, סליחה שלא הרמתי אותךְ בכל פעם שבכית, סליחה שלא תמיד ניגשתי אלייךְ, לא היה הורה אחד בקהל הענק שלא נשבע וחרת על לוח ליבו להיות הורה טוב יותר.



*   *   *

ליד הקבר, כשזעקות האם מפצחות את הקרביים, החלטתי לגנוז את הטור ההוא. נדרתי לחזור הביתה אל הילדים שלי, לחבק אותם חזק ולצעוק "תודה" בכל פעם שמוראות החופש הגדול מטריפים אותי. 



אחרי הלוויה מזעזעת כזאת של ילדה שהוריה לא הספיקו לראות את השן הראשונה שלה, לשמוע את המילה הראשונה שבוקעת מפיה, לראות אותה לבושה בשמלה הראשונה שכבר נקנתה לכבוד ראש השנה הקרב ובא ועכשיו עומדת בארון - שום דבר כבר אינו מובן מאליו. כל נשימה של הילד שלך היא נס. כל יום איתם הוא זכייה בפיס. וארבעה ילדים, או עשרה, הם מתנות שמיים. 



צריך להקדיש תשומת לב לתכנון המשפחה, ולא לגרוף את המתנות בלי מחשבה רק כי אפשר, אבל עדיף לא לדבר על זה. יש כל כך הרבה אנשים שהמתנות נלקחות מהם, או לא ניתנות להם בקלות, שכדאי, לשם שינוי, לסתום. 
 
פורסם ב"ישראל היום"