עודף בכוח אדם

תרבות הרייטינג חיה ובועטת. אפילו מחשמלת. כיום מדינת ישראל היא ששולחת את שכיריה הבריונים לתקוף ולהכות את מי שמסרב לאהוב אותה, את מי שאומר לה לא – באלימות קשה, כשהמותקף המום ופסיבי, ולעיני ילדיו הקטנים.

אבי סגל , כ"ב באלול תשע"ג

אבי סגל
אבי סגל
ערוץ 7

השבוע לפני ארבע שנים, במקלחת תאו שבכלא ניצן, שם הבדרן דודו טופז קץ לחייו. בכך הגיעו לסופם חיים סוערים של איש רודף ורדוף, שהצורך שלו באהדת הקהל לא ידע שובעה, עד כי לא היסס לשלוח בריונים אל בכירי הטלוויזיה שאמרו לו לא. שלושה אנשים הספיקו שליחי טופז לתקוף: סוכן השחקנים בועז בן-ציון, מנכ"ל 'קשת' אבי ניר, ומי שהייתה אז סמנכ"לית 'רשת', שירה מרגלית, שהוכתה בפניה לעיני בנה הקטן.

מלך הרייטינג כבר לא איתנו, אבל מורשתו חיה ובועטת. אפילו מחשמלת. האיש שרצה שהמדינה כולה תאהב אותו, זכה לכך שאותה מדינה תמשיך את דרכו. כיום מדינת ישראל היא ששולחת את שכיריה הבריונים לתקוף ולהכות את מי שמסרב לאהוב אותה, את מי שאומר לה לא – באלימות קשה, כשהמותקף המום ופסיבי, ולעיני ילדיו הקטנים. ובדומה לטופז, גם פשעה של המדינה נחשף בעזרת תיעוד של מצלמה.

הפעם הקורבן היה מתנחל שהעז לא לכבד צו מנהלי מפוקפק, ובתגובה זכה למספר שוקים חשמליים מאקדחי טייזר משטרתיים. אבל אלימות המשטרה אינה מכוונת דווקא נגד מתנחלים. הנפגע יכול להיות כל אדם שמסרב להיות נחמד וללכת בתלם: ימני, שמאלני, ערבי, סטודנט, מפגין חברתי או אוהד הפועל ירושלים בכדורסל. לעיתים הכוח המשטרתי הוא הדרך היחידה, אבל לעיתים קרובות מדי הוא מופעל ללא צורך, בעיקר כאשר אלה שמפעילים אותו אינם חוששים מיד החוק. כלומר, כאשר הם לא שמים לב למצלמה.

ובינתיים, בעקבות האירוע ביצהר הורה מפכ"ל המשטרה להקפיא את השימוש המשטרתי באקדחי הטייזר. מבחינת ההיגיון והסדר הטוב היה נכון יותר להמשיך להשתמש בטייזר אך להקפיא את השימוש בשוטרים. את האלימות המיותרת מפעילים האנשים, לא כלי הנשק, ונכון לרגע זה עוד לא שמעתי אף בכיר שמבקש לטפל בבעיה האמיתית של המשטרה: עודף בכוח אדם. איפה השר לביטחון פנים? איפה ראש הממשלה? האם נזכה אי פעם לשמוע אותו מזדעזע גם כשהנפגע אינו אנרכיסט סקנדינבי או קיר בכפר ערבי?

תעודה טובה

בלי קשר לתיעוד המצולם של האייטם הקודם, אחד מערוצי הטלוויזיה החביבים על בני משפחתי הבוגרים הוא יס דוקו, ערוץ הסרטים הדוקומנטריים של שידורי הלוויין. את השורות הבאות אקדיש לסרטים ישראליים שבהם צפיתי לאחרונה, אשר מספקים תובנות קיומיות על נושאים שעדיין עומדים ברומו של עולם החדשות והאקטואליה.

למשל, הסרט 'חברים' של הבמאי רגב קונטס, העוסק בעלייתה והתפוגגותה של מחאת האוהלים. כבר בסרטו הקודם 'החברה הכי גרועה בעולם' התגלה קונטס כדוקומנטריסט מוכשר, שיודע לא רק להכניס מצלמות למקומות הנכונים, אלא גם לבנות סיפור אישי-משפחתי סגור, משעשע ומכמיר לב. גם ב'חברים' מתמקד הבמאי בזווית האישית שלו, כמי שהפך מבחור מופנם ולא חברותי לשותף בהנהגה של מחאת ההמונים. המסקנה הראשונה שלי מהסרט היא שמעל הכול, אפילו מעל הפוליטיקה, המנוע העיקרי של מחאת האוהלים היה הצורך הנפשי של השבט התל-אביבי להתחבר, להיות חלק ממשהו משותף, להיות נאהב. המסקנה השנייה, הנובעת ישירות מהראשונה, היא שהמחאה חיה מראש על זמן שאול. והמסקנה השלישית: לנו, לציונות הדתית, לא באמת היה מה לעשות שם.

סרט אחר, בנושא טעון שהולך וצובר תאוצה בשנים האחרונות, הוא 'זכות אבות' של ישרי הלפרן, המתעד את מאבקם המאורגן של גברים גרושים להשוואת זכויותיהם כהורים. "מתעד" היא אולי מילה קצת יומרנית, משום שזהו סרט תעמולה לכל דבר ועניין – לא תמצאו בו עובדות או טיעונים שאינם מתיישרים לפי הקו הפרו-אבהי. ייתכן שהסרט היה אפקטיבי יותר אם הייתה בו לפחות יומרה כלשהי לאיזון. ובכל זאת – חשוב לשמוע גם את הקול הזה של המין שהיה פעם חזק והיום חש מושפל, הקול שלרוב אינו מיוצג על ידי אינספור לוביסטים ותקשורת אוהדת.

הסרט האחרון והמעט ותיק יותר הוא 'רצח ללא מניע' של נילי טל, העוסק בפרשת רציחתו של הנער אסף שטיירמן לפני יותר מ16 שנה. בחרתי לצפות בסרט המצוין הזה בליל תשעה באב, כהמחשה איומה במיוחד של שנאת חינם, אבל קשה לי לומר שיצאתי ממנו גדוש באהבת חינם. אחד העניינים המקוממים בפרשה – אחד מני רבים – הוא שבדומה לרצח בבר-נוער, גם רצח שטיירמן נפתר די במקרה ובגלל הלשנה. החקירה הנרחבת והמאומצת של המשטרה בפרשה לא רק שלא העלתה דבר, אלא הייתה על סף תפירת תיק רצח נגד אנשים חפים מפשע. האמת, כבר עדיף היה שהמשטרה תעזוב את החקירה ותתמקד במה שהיא הכי טובה בו – מכות חשמל.

אין סאטירה בימין

בימים האחרונים נפרדנו מ'מהדורת השבט' של אתר לאטמה, הסאטירה הימנית שנאלצה לסגור את הבאסטה מטעמים כלכליים. כמי שגילה את האתר עוד לפני שהוא לא נהיה מיינסטרים (בוודאי לא בפריים-טיים הטלוויזיוני), לא נותר לי אלא להזיל דמעה, להניף יד להצדעה בפני החבורה המוכשרת והאהובה, ולומר: היו שלום, ותודה על כל הגגים. אה, ואתם חייבים לי כסף על שתי בדיחות ששלחתי לכם. שיהיה בהצלחה.