סיפור חסידי: אור הירח

אחד החיילים אמר בחצי חיוך: "ברוך, אתה זוכר את ההרצאה שהעברת לנו במכינה על קיומו של אלוקים? אם יש אלוקים, בוא נראה אם הוא יעזור לך עכשיו..."

עודד מזרחי , כ"ו באלול תשע"ג

עודד מזרחי
עודד מזרחי
צילום: עצמי

ברוך השתתף בטירונות קרבית בבסיס קציעות. מחנה האימונים שלהם היה באמצע המדבר, ובחולות האפורים נערכו מסעות ואימונים קשים. הטירונים ישנו שלוש שעות ביממה בלבד וערכו תרגילים ליליים.

לילה אחד היו הטירונים באימון בשעה מאוד מאוחרת, כחמישים מטרים ממחנה האוהלים שלהם. הם היו עייפים מאוד, ולפני שחזרו למאהל כדי לישון קיבלו פקודה לשמן את כלי הנשק. ברוך טיפל ברובה שלו, ולפתע חלק מתכתי בצורת חצי ירח, בגודל סנטימטר על חצי סנטימטר, נמתח עם הקפיץ ועף למרחק רב. ברוך נחרד. הוא הבין שהוא עלול להסתבך. הוא ידע שהקורס, אחרי כל המאמץ שעשה עד עכשיו, עלול להיגמר בגלל השייבה הקטנה הזאת.

באותה תקופה הייתה תופעה שחיילים מסוימים מכרו את כלי נשקם לערבים וקיבלו תמורתם כסף רב, ואחר כך דיווחו שנשקם אבד או נגנב. הצבא החליט להחמיר מאוד במקרים כאלה, ומי שנשקו אבד היה צפוי לעונש חמור של מאסר ממושך - עד שמונה שנים. העבריינים ניסו להערים על הצבא על ידי מכירת חלקי נשק, אך בצבא החליטו להחמיר גם עמם ולהתייחס לכל מי שאיבד חלק מנשקו כאילו איבד את כולו, וגם הוא היה צפוי למאסר.

לחיילים לא היו פנסים ובקושי היה אפשר לראות משהו. הם ניסו לעזור לברוך לחפש את החלק שעף, וחיפשו במשך שעה שלמה בשטח הקדמי, אך ללא הצלחה, וכבר היו חייבים לחזור למאהל כדי לישון. אחד מהם אמר בחצי חיוך: "ברוך, אתה זוכר את ההרצאה שהעברת לנו במכינה על קיומו של אלוקים? אם יש אלוקים, בוא נראה אם הוא יעזור לך עכשיו..."

ברוך נשאר במקומו. ממילא לא יכול היה ללכת לישון במצב כזה, והמילים שאמר החייל ממש חדרו לנשמתו. הוא ישב על החול והחל לבכות לבורא. הוא נזכר בסבו שאול שמסר את נפשו למען היהדות ברוסיה הקומוניסטית. לפתע כל חייו עברו מול עיניו כמו סרט. הוא נזכר איך הגיע לארץ בגיל שמונה, איך חטף מכות מהילדים בכיתה בגלל שחבש כיפה, איך שהם דרכו וירקו עליה. הוא ראה איך התאמן בקרטה וזכה בכל התארים, ואחר כך איך עבר לקונג-פו. הוא ראה איך הכול קורס לנגד עיניו, איך הוא נכנס לכלא למשך כמה שנים. איזו בושה למשפחה! איזו בושה לסבא בשמיים! מעולם לא היה לו שום קשר לפשע או לעבירה כלשהי, והנה כעת הוא נופל לבור עמוק בגלל רשלנות קטנה.

ברוך נזכר איך סבו התפלל תמיד. הוריו אמנם לא שמרו תורה ומצוות, אבל אמו אמרה לעיתים תכופות, בפרט בעת צרה: "האלוקים רואה הכול, האלוקים רואה הכול..."

ואז נפתח לברוך הפה כאילו מאליו והוא אמר: "אלוקים, אתה הרי כול יכול. מה זה בשבילך שאמצא את השייבה הזאת? מעולם לא עשיתי את רצונך, אני אפילו לא יודע מה הוא. אבל אני מבטיח לך שאם תעזור לי למצוא את השייבה הזאת אתחיל לברר אצל מי שאפשר איך להתקרב אליך, וכבר מהלילה הזה אלך בכיוון".

כך דיבר ובכה במשך חצי שעה ברציפות. מרוב עייפות מיום של ריצות, זיעה ואבק רב כבר לא ראה כלום בעיניו.

היה חושך גמור, ולא היה לו פנס. משום מה החליט לחפש את השייבה דווקא מאחור. הוא הלך באלכסון אחורה, הגיע לאיזו נקודה במרחק שבעה מטרים, הכניס את ידו לתוך החול וכאשר הגיע לעומק של חמישה עשר סנטימטר, אצבעותיו חשו בחפץ קטן ונוקשה.

הוא שלף אותו, ולאושרו ראה את השייבה המיוחלת. לאחר שניקה אותה מהחול, התבונן בה לאור הירח ווידא שהמספר שמוטבע עליה מתאים לנשק שלו. הוא החל לצעוק במרחבי המדבר: "תודה לך, אלוקים! תודה לך, אלוקים!"

לאחר מכן רץ לעבר האוהלים, שהיו במרחק חמישים מטרים מהמקום, והעיר את חבריו בצעקות: "התפללתי לאלוקים ומצאתי את השייבה. בואו תראו!"

כמעט כל חיילי הבסיס התעוררו מצעקותיו, ומישהו ביקש ממנו: "תעזוב אותנו עכשיו. תן לנו לישון. נשארה לנו בקושי שעה אחת. כשנקום תספר לנו מה קרה..."

בשעה הבודדה שנותרה עד להשכמה ברוך לא היה מסוגל לישון. הוא הרגיש שחייו ניצלו בזכות התפילה הראשונה שהתפלל בחייו, ומאותו לילה מדברי הוא לא חדל להתפלל.