יומו הגדול של דוד המלך

הסופר הרב יוסף אליהו , כ"ז באלול תשע"ג

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

מבין פרקי ספר ה"תהלים", קשור פרק פ"א שבו קשר הדוק לראש-השנה:

"תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ.

כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא, מִשְׁפָּט לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב" (תהל' פא, ד-ה).

"תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ...", אומר נְעים זמירות ישראל, תקעו בַּיום בו מתחדשת הלבנה, בְּ"...שופר"; תִּקעו "...בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ", בַּחג היחיד בו הלבנה מכוסה ואינה נראית. ומדוע? "כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא, מִשְׁפָּט לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב" - עליכם לתקוע, כי בְיום זה נערך משפט "לישראל" על-ידי "אלקי יעקב".

הפסוק הראשון - "תִּקעו בחֹדש שופר" - נאמר בתפילת מוסף של ר"ה, והפרק כולו היה נאמר כשיר-של-יום, בעת הקרבת קרבן מוסף של ר"ה. בַּפרק מוזכרים שני אירועים הקשורים לגלות מצרים, שחז"ל מגלים שאירעו בראש-השנה:

א. "עדוּת ביהוסף שָׂמוֹ, בצאתו על ארץ מצרים" (תהל' פא, ו) - ביום זה החלה מלכות יוסף במצרים.

ב. בראש-השנה פסקה עבודת בני ישראל במצרים ["הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ..." שם, ז] היינו, העבדוּת פסקה, שישה וחצי חודשים לפני שיצאו בפועל ממצרים.

אך מעבר לִּטעמים אלה שבִּפשט הפרק, נראה להלן בעז"ה, שלא רק פרק "תהלים" זה קשור לראש-השנה, אלא שכל מהותו של דוד מלכנו, מְשיח אלקי ישראל, קשורה בטבורה לא' בתשרי.

ראשית, יש בַּפרק חידוש גדול: דוד מכתיר את ראש-השנה כ"יום חַגֵּנוּ"; אף שבתורה, מוענק התואר "חג" רק לשלושת הרגלים, פסח, שבועות וסוכות. ובחג, יש גדר של שמחה, ככתוב "ושמחת בחגך". וכך מפורש ב"שולחן ערוך": "אוכלים ושותים ושמחים, ואין מתענין בר"ה" (או"ח תקצז). והמתבונן בראש פרק ה"תהלים" בו אנו עוסקים, יראה שמשמעות הכתובים שם היא שמחה וצהלה לפני ה': "למנצח על הַגִּיתִית... הַרְנִינוּ לאלֹקים עוזנוּ, הָרִיעוּ לאלֹקי יעקב. שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף, כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל". נשאלת השאלה: מדוע נתגלגל שמִּבין כל גדולי ונביאי האומה, גילה דווקא דוד שראש-השנה הוא יום חג של שמחה?

– וכך נראה בעזרת החונן לאדם דעת:

חז"ל גילו, שאדם-הראשון ראה שלא ניתנו לדוד המלך שנות חיים, ולכן העביר לו שבעים שנה משנותיו. מתי היה זה? – בא' תשרי הראשון בהסטוריה! ומדוע היה חשוב לאדה"ר לתת מחייו לדוד? – כי באותו יום שישי לַבריאה נשלמה מלכות ה', ו"ה' מלך גאות לבש... אף תיכון תבל בל תימוט". מלכות ה' ניצבה במלוא הדר גאונהּ, שָׁלטת בכל העולמות, וְמֶרכז פעילותה - "חדר הפיקוד" שלה - היה בלִבו של האדם. אלא שחֵטא אדה"ר ואשתו פגע וקיצץ, כביכול, במלכות ה'; החטא פרץ לַיצר-הרע נתיב ללב האדם, החדיר אותו לְ"מרכז השליטה" העולמי - ובזה "צִמצם" את מלכות ה'.

היצר הפך לַ"מלך" השולט על רוב-רובם של בני האדם, והמלך האמיתי נדחק הצִּדה, נעלם מעיני הברואים... – אלא שאז ראה אדה"ר, שדוד הוא המסוגל להשיב את "מלכות" ה' לכבודה הראשון! שכן כל מציאותו של דוד היא ש"רִוָּהוּ להקב"ה בשירות ותשבחות" (ברכ' ז:), ותהילותיו מפארות את מלכות ה' בעשרה מיני ניגון. לכן החליט אדה"ר, שכְּתיקון לחטאוֹ שמיעט את מלכות ה' בעולם, הוא יעניק לדוד שבעים שנה, כדי "שיוציא אותו ידי חובה" בהחזרת מלכות ה' למעמדה. כשראה אדה"ר שדוד יאמר ב"תהלים": "ולבי חלל בקרבי" – ודרשו חז"ל, שהרג דוד אותו יצר-רע שחדר ללב האנושות - מסר לו מיד את לפיד המלכת ה', שירוץ עמו עד אחרית הימים.

לכן לא יפָּלא, שמלכות דוד החלה מפעמת לראשונה בר"ה! כך למדנו ב"שמואל" (א, כה) כששלח דוד את נעריו לבקש צרכי סעודה מנבל הכרמלי. נבל סירב ואף זלזל בדוד – ותגובת דוד (שעד כה רק ברח, ולא הרים יד על בני עמו שרדפו אותו) היא מפתיעה: דוד מורה לאנשיו לחגור את חרבם, והוא דן את נבל למוות כדין מורד במלכות. אלא שבדרכו לביצוע גזר-הדין יצאה לקראתו אביגיל, והצליחה לסנגר על בעלה בנימוק הלכתי, שדוד הסכים עִמו: "עדיין לא נתפשטה מלכותך בעולם". רוב האנשים אינם מכירים עדיין במלכותך, ולכן אין לנבל דין מורד במלכות. למחרת בבוקר ניגף לבו של נבל, "ויהי כעשרת הימים, ויגוף ה' את נבל, וימת" – אמרו רבותינו, אלו עשרת ימי תשובה! שהמתין הקב"ה לנבל שישוב – ולא שב.

אם כן, הפעם הראשונה בה יצא דוד לגלות את מלכותו, היתה בערב ר"ה, וכך מפורש ברש"י על הפסוק ששלח דוד עם נעריו לנבל: "תְּנה נא את אשר תמצא לעבדיך... כי על יום טוב באנו" – "ערב ר"ה השנה היה, וצריכים אנו לסעודת יום טוב"! רש"י חשף את הסיבה שדחקה את דוד לבקש מאותו נבל רע מעללים: דוד אינו יכול שלא לחגוג את ר"ה בסעודת חג! מכאן גם קריאתו לְשמחה ולניגון בכלֵי-שיר ביום זה. כי כששלטון המלך מתפרשׂ באופן גלוי ברחבי הממלכה, שמחה גדולה לפניו, וכשהמלך שמח - אשרי הנמצא במחיצתו! ולכן אסור להתוודות בראש השנה (קצשו"ע כט, יא) - כי איך יֵראה הדבר שבאמצע טקס המלכת המלך, מגיע אדם ומפרט לפניו כיצד מרד בו שוב ושוב...!?

מלכות דוד אינה מלכות אדם. דוד הוא נציגו של מלך העולם עלי-אדמות, ומלכותו היא "שגרירה" ארצית של מלכות-ה' השמיימית. וכך אמר הפסוק בעת המלכת שלמה, "וַישב שלמה על כסא ה' לְמֶלֶך, תחת דויד אביו" (דהי"א כט) - מהמִּלים "תחת דויד" מובן, שדוד ישב לפניו על "כסא ה' למלך"! דוד היה הראשון, שמלכותו ביטאה את מלכות ה' בעולם באופן מושלם!

יום המלכת מלך מלכי המלכים, הוא גם יום חגו של נציגו הנאמן: דוד המלך. שלושת הרְגלים הם כנגד שלושת האבות, ור"ה של דוד הוא הרגל הרביעית המשלימה את מרכבת מלכות ה'! בְּחג זה קיבל את "המנדט" להמלכת ה', וביום זה מצטרף אליו עם ישראל ומריע בשופר לציוּן המלכתו המחודשת של המלך. לכן תיעד דוד בַּפרק את תחילת הירידה למצרים (המלכת יוסף), ואת סוף השיעבוד! את "כור הברזל" שבו נוצר עם-ה', ומובן שלא במקרה חלו תחילתו וסופו של תהליך אלקי זה, בר"ה.

זה גם הטעם, שמלכות דוד יצאה לדרכה דווקא בערב ר"ה, כחלק ממלכות ה' המתגלה מדי שנה ביום זה. ואנו, כְּאביגיל - עומדים ומסנגרים מדי שנה על נפשנו: במהלך השנה האחרונה, אדוננו המלך, עדיין לא נתפשטה מלכותך בעולם...! סלח לנו, אך לא כולם הכירו עדיין במלכותך – ואנחנו איתם... רק לכן, עשינו מה שעשינו.

וּכאביגיל הנופלת לרגלי נציגהּ של מלכות-ה' בעולם – מצפים גם אנו, שגם השנה, בַּפעם המי-יודע כמה, יקבל המלך טיעון זה שלנו...

* * *

מהות חייו וייעודו של דוד, קשורים בְטבורם לראש-השנה הראשון בהסטוריה. אז עמדה נשמתו בִּדריכות וציפתה לראות איך יפול דבר... האם יוענקו לה חיים שבאמצעותם תמליך את ה' בעולם? ובאותו יום העניק אדה"ר את שבעים שנותיו האחרונות לדוד – שנים שבהן היה בשיא הכרתו בבורא! דוד לא קיבל מאדה"ר "זמן" חיים סתמי - אלא חיים שמי ש"חי אותם" יודע את המלך! ובשל כך ידע דוד מיד עִם היוולדו שיש מלך - כְּאומרו: "מִבֶּטֶן אִמִּי, אֵלִי אָתָּה"! (תהל' כב).

אדם-הראשון ודוד המלך, הם שני האישים המרכזיים בא' בתשרי הראשון בעולם. ביום זה פגם האדם במלכות ה', ובו-ביום תיקן בכך שהעביר את נס המלכת-ה' לדוד.

שני הפכים אלה - מצויים בכל אחד מאיתנו: יש בנו חלק מאדה"ר, שקלקל ומיעט את מלכות ה' במהלך השנה, וגם חלק מדוד, השואף בכל מאודו להמליך את ה' למלך!

וּכְנשמתו של דוד, עומדים אנו כְּדלים וּכְרשים מדי שנה בא' בתשרי – ומצפים.

מייחלים שיינתנו לנו חיים חדשים...

שתינתן בנו היכולת לצאת לחרות מ"מצרים"; מקולר-העבדות ששמנו בצווארנו במו-ידינו, כִּבני ישראל בעבדות מצרים. ביום זה אנו כְּמהים להיות כיוסף, היוצא בר"ה מחשכַּת הבור למלוך - וּכדוד, שחייו קודש לחידוש מלכות-ה' בעולם.