ובספר חיים ניכתב לפניך

אמילי עמרוסי , ד' בתשרי תשע"ד

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי

"ראש השנה" בגוגל תמונות: פו הדב עם כדי דבש, רימונים אדומים, יונת שלום.
 
הסמלים המתוקים והמוכרים שמככבים על לוחות השנה ועל איגרות הברכה אינם אלא טשטוש דרמטי של האמת. אני מקווה שלא ייתקע לכם התפוח בדבש בגרון: אם היינו קצת פחות פחדנים הסמלים שהיו מזכירים את החג היו בתי קברות, לוויה המונית, מצבות שיש.

לא נעים לפתוח את זה, תחת האפשרות שרודן סורי משוגע ירסס אותנו כמו נמלים, אבל ראש השנה הוא יום הדין. לא ארוחות מושקעות, בגדים מגוהצים, ספרי מתנה, המולת גביעי זכוכית משיקים, עוגה נבצעת, נשיקות.
 
גם לא ראש דג ואיחולים ל"שנה קצת אחרת" היום הזה, בפשטות מבהילה, הוא היום שבו מחליט בורא העולם אם תחיה או תמות. כפי שהגדירה זאת הרבנית ימימה מזרחי, ראש השנה הוא המירוץ לחיים. המירוץ לעוד שנה אחת. המילה המככבת בתפילות החג היא חיים: "זוכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים וכותבנו בספר החיים".  

אגב, זה לא הבלבול הפופולרי היחיד. חפשו "יום הכיפורים" בגוגל תמונות ובלוחות קיר בבית הספר, ותקבלו איש תוקע בשופר. אלא שבמהלך יום הכיפורים לא תוקעים בשופר (יש תקיעה אחת, לאחר צאת הצום) ובמהלך ראש השנה
תחת האפשרות שרודן סורי משוגע ירסס אותנו כמו נמלים, אבל ראש השנה הוא יום הדין. לא ארוחות מושקעות, בגדים מגוהצים, ספרי מתנה, המולת גביעי זכוכית משיקים, עוגה נבצעת, נשיקות
תוקעים מאה פעמים (וזו מצוות החג היחידה המפורשת בתורה) עוד קשקוש שכדאי לנכש: "ראש השנה הוא חג מאוד יהודי" הוא לא.
 
זהו המועד היחיד שאינו קשור לעם ישראל. ביום הזה, לפני 5,774 שנים, נברא האדם. ביום הזה נקראים כל יצורי תבל להכיר בבוראם ולהמליכו. וביום הזה נשפטת האנושות כולה, אזרחי העולם כולו, מילד מקסיקני קטן ועד חכם סיני זקן. כל באי עולם יעברו לפניו כבני מרון. זה גם לא בדיוק ראש השנה, כי השנה היהודית מתחילה בניסן. אבל תעזבו.

וכך, החגיגיות של חג שבו "דבש, הכל דבש," היא מכסה לסיר לחץ פנימי. סמלי החג הדביקים משכיחים את האמת, שהדבש והעוקץ מתנדנדים זה מול זה במאזני הדין. הפיוט המצמרר "ונתנה תוקף" המושר בשני ימי ראש השנה, פוקע לרגע את האשליה ומזכיר את האופציה המודחקת שביום הזה ייחתם דינך למות. אין פלא שאנחנו בורחים אל תפוחים ורימונים.  

בימים כאלה, של מתיחות ביטחונית, אתה פוגש יותר מדי פרצופים שיודעים. הם יודעים מה ואיפה ולמה והאם. אבל יש גם בורות רצויה. במסכת פסחים בגמרא מוזכרים שבעה עניינים שמוטב לא לדעת, "שבעה דברים המכוסין מפני אדם" יום הנחמה ועומק הדין, ומלכות בית דוד מתי תחזור, ומלכות חייבת (רשעה) מתי תכלה.
 
וגם אין אדם יודע כמה ישתכר השנה, ואין אדם יודע מה בליבו של חברו, ואין אדם יודע את יום מיתתו. היעדר הידיעה של תאריך פג התוקף שלנו הוא החיים עצמם. הוא שמצית בנו דחף לעשות כמה שיותר. אלמלא החידה לגבי מועד קו הגמר לא היו יוזמה וחריצות בעולם. החיים על זמן שאול גם ממתיקים כל יום, שאותו קיבלנו במתנה.

ומהם חיים? "בקבר ננוח" אמרו הפולניות, וצדקו. כשמישהו מת מצטערים עליו שלא הספיק לרוות נחת מהילדים או מהנכדים ומתכוונים: הוא עבד נורא קשה ולא הספיק להתרווח אחורה בכיסא וליהנות במנוחה מיוצאי חלציו. זה לא נכון.
 
כשמישהו מת לא צריך להצטער על שלא הספיק לנוח, אלא על שהפסיק להתרוצץ. הזמזום   היומיומי של פעולות הוא חיים. תזזית מתישה היא הדופק שלשמו התכנסנו. בכל רגע שנשמה באפינו אנחנו מתקנים, משפצים, מדביקים ומשפרים משהו בעולם השבור הזה. כשמישהו מת צריך להיות עצובים על כך שזהו, נגמרו לו המשימות.
 
שנזכה לחיים עמוסים, מוטרפים ומייגעים. שנזכה לחיים.
 
פורסם ב"ישראל היום"