יום הכיפורים - חטא וגאווה
יום הכיפורים - חטא וגאווה

תפילת 'כל נדרי' מהדהדת בינות לדיונות הצהובות, אי שם במדבר סיני. 

השפתיים ממלמלות את מילות התפילה הקדומה, מבקשות מבורא העולמים, אלוקי ישראל: "זכרנו לחיים , מלך חפץ בחיים , וכתבנו בספר החיים "...  יושב במרומים, אשר הכל גלוי וידוע לפניו- מבין ומאזין, מביט ומקשיב לקול תפילותינו. 

למחרת - שבת קודש, יום הכיפורים. 

שעת צהריים, השרב הנורא אופף אותנו מכל עבר. 

לפתע, משמי התכלת הבוהקים בזוהר קרני השמש הלוהטות, מגיחים באחת מטוסי קרב מצריים ומשליכים עלינו את פצצותיהם. 

רעש נוראי, זעקות כאב של פצועים נבללות בקולות הנפץ ומטר הכדורים. מהומת אלוהים. חיים בקשנו - ואין. 

בהמשך ימי המלחמה ניסינו מעט להבין מדוע לא קיבל הקב"ה את תפילותינו. מחשבותינו נדדו הרחק הרחק - שש שנים קודם לכן, אל הימים שלאחר 'מלחמת ששת הימים'. ימים של שכרון חושים, של תחושת עליונות ויהירות על היותנו בלתי מנוצחים. 

ימים בהם חטאנו בחטא הגאווה, אמרנו אך "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".

ערב יום הכיפורים תשע"ד, נזכור נא את לקחי מלחמת יום הדין. מפקדנו היקרים ימשיכו לאמן את יחידות הצבא, ולחזק את רוח הלחימה של חיילנו, אך מבלי לזלזל באויב וביכולותיו. נכיר מתוך ענווה בכוחנו, וכך נתמודד בהצלחה עם המשימות והאתגרים העומדים לפנינו.