להרגיש אורח - במיוחד בסוכות

הרב רן שריד , י"ב בתשרי תשע"ד

רן שריד
רן שריד
צילום: יח"צ

חז"ל מלמדים אותנו שאדם צריך להרגיל את עצמו להיות מכיר בטובה מול בוראו תדיר.

"בכל מאודך" – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאוד מאוד". בכלל, כל עניין אמירת ברכות הנהנין טומן בחובו את הצורך להיות במעמד מתמיד של כעין אורח בעולם שהטוב שבו שייך לבעל הבית האמיתי – ריבונו של עולם.

הטעם הפשוט לחשיבות התחושה הזו מוסברת בספר חובות הלבבות. רבנו בחיי בפתיח לשער עבודת ה' מבאר שיש כאן משוואה טבעית: ככל שהמטיב הוא מעניק למוטב, וככל שההטבה אינה תלויה בדבר אלא יש כאן רצון חופשי להיטיב ללא קבלת תמורה – כך תגדל חובת הכרת הטוב ואף הצורך לגמול למיטיב. הטבה כזאת קיימת רק בין בורא לנברא ומכאן מחויבותנו הבסיסית לעבודת ה'.

במשנת החסידות מפתחים את תחושת ה"אורח" לא רק כתשתית לעבודה הטכנית של המצוות אלא גם למהות העמדה האישית של האדם מול סביבתו. סביבה זו היא קודם כול מול הבורא אך גם מול סביבתו האנושית.

רבי יעקב מאיז'ביצא שואל מדוע אדם בא לידי כעס. הוא מחדד את השאלה: מדוע בדרך כלל הכעס מתפרץ אצל האדם דווקא בסביבתו הקרובה לו ביותר, מול זוגתו האהובה ומול ילדיו ושאר בני משפחתו. הוא עונה תשובה עמוקה: ככל שאדם מקבל את החיים שלו כדבר מובן מאיליו כך הציפייה שלו מהם גוברת, וכשמשום מה החיים לא מתנהלים לפי תוכניותיו אז הוא בא לידי כעס. אך אם האדם, עוד בעמידתו לפני השם היה מבין שהעולם שלנו הוא נעלם שלא נתון בידיו בשום תחום, שכל הבנותיו הם בערבון מאוד מוגבל וכל אדם זולת לו הוא עולם אחר ומבחינתו הוא מייצג את האלוקות הלא תלותית בו, כך יגדלו תחושות הכרת הטוב אצלו על כל דבר וייעלם הכעס.

לאור הביאור הזה בא ה"בית יעקב" ומציע לנו טכניקה פשוטה ליישם את הדברים: כשאדם מרגיש שכל פעם שהוא מתקרב הביתה הוא בפלונטר, והוא כועס ושופט את בני משפחתו ופחות אוהב, יינסה לדמיין שהוא נכנס לבית זר.

כשהוא ידמיין זאת עד הסוף אט אט יחל לחוש תחושות הודייה והפתעה שחש אורח כלפי מארחיו ושום דבר כבר לא יחזור להיות מובן מאליו. ואז כל הבטתו על החיים המשפחתיים שלו יקבלו זווית של התחדשות.

פורסם לראשונה בעלון "על פסיכולוגיה ויהדות" בהוצאת מכון שילה