הרב, התלמיד, ומה שביניהם

הרב ברוך אפרתי , י"ב בתשרי תשע"ד

הציווי לשבת בסוכה מקורו בתורה, כמו גם טעמו:

"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת, לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא פרק כג).

אמנם, נחלקו התנאים לזכר אילו סוכות כוונת הכתוב:

"כי בסכות הושבתי את בני ישראל - ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם" (סוכה יא:).
לדברי רבי אליעזר, הסוכות האמורות בכתוב אינן סוכות מגזרי עצים וכדומה, אלא נס שארע לאבותינו, כאשר סבבו אותם בלכתם במדבר ענני כבוד לשמירה.

תלמידו של רבי אליעזר, רבי עקיבא, חולק עליו. הוא סובר כי הכתוב מדבר על סוכות ממשיות, העשויות מחומר מסויים, ולא ענני כבוד.

את דעתו זו ניתן להבין בשני אופנים, או שישראל בנו לעצמם סוכות בדרך במדבר במשך ארבעים שנה, או שהחג הוא זכר למקום שהגיעו אליו, ושמו היה 'סוכות', ושם הם בנו סוכות.

אמנם בראיה ראשונה איננו זוכים להבין דברי רבי אליעזר. שהרי מצינו שהתורה פירשה את דבר ישיבת ישראל במקום ושמו 'סוכות' בכתוב, ולא קראה לענני הכבוד בשם 'סוכות':

"וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר" (שמות פרק יג)

יש לציין, שסוכות היתה התחנה הראשונה ביציאה ממצרים, וזה תואם לגמרי את דבר התורה בהטעמתה למצוות סוכות: "בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כג)

יש לעיין מה הביא את רבי אליעזר לדרוש דרשה האומרת כי 'סוכות' היו ענני הכבוד דוקא, על אף שהפשט עולה יפה עם דברי תלמידו יותר מדבריו הוא.

לעיון בסוגיא זו, יש להקדים הקדמה יסודית בדבר הכיוונים של מלאכי עליון אלו- רבי אליעזר ותלמידו רבי עקיבא.

אחד הסיפורים הידועים בגמרא הוא הסיפור על נידויו של רבי אליעזר. הגמרא מספרת שנחלקו רבי אליעזר וחכמים בדבר טומאתו של תנור מסויים:
"באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה... אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא... אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטת.

אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? - אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני. (תרגום: מצאו רבי נתן את אליהו הנביא, שאל אותו, מה עשה ד' באותה שעה שנחלקו ר' אליעזר וחכמים? אמר לו אליהו: חייך ד' ואמר ניצחוני בני) אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו (תרגום: שרפו את כל החפצים שהוא טיהר לפי שיטתו, ואף נידו אותו מהחבורה). ואמרו: מי ילך ויודיעו? - אמר להם רבי עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו, ונמצא מחריב את כל העולם כולו. מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים, ונתעטף שחורים, וישב לפניו בריחוק ארבע אמות.

- אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מיומים? - אמר לו: רבי, כמדומה לי שחבירים בדילים ממך. - אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו, ונשמט וישב על גבי קרקע. זלגו עיניו דמעות, לקה העולם שליש בזיתים, ושליש בחטים, ושליש בשעורים. ויש אומרים: אף בצק שבידי אשה טפח. תנא: אך גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף. ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל"  (בבא מציעא נט:)

בסיפור זה נחלקו רבי אליעזר וחכמים בדבר טהרת תנור. רבי אליעזר הוכיח שההלכה כמותו, ע"י שינוי סדרי הטבע. מהשמים סייעו לו וכל ההוכחות שלו עלו יפה. זרם המים התהפך, קירות בית המדרש נטו ליפול. לבסוף, אף יצא קול שמימי והכריז שההלכה היא כרבי אליעזר בכל מקום.
אך חכמים שבאותו הדור, לא ראו בהוכחות אלו ראיה לשינוי ההלכה.

רבי יהושע, ועיקר התנאים שבאותו הדור, נידו את רבי אליעזר בשל עמידתו על דעתו זו בניגוד להכרעת הרוב.

הנימוק שניתן, שעל אף ש'בשמים', במידת הדין, במידת האמת המוחלטת, כביכול ד' הכריע שהלכה כמו רבי אליעזר, סמכות פסיקת ההלכה אינה שמימית אלא אנושית.

על כן, אמר אליהו לרבי נתן שד' ישב וצחק ואמר ניצחוני בני. הוי אומר כביכול, דעת ד' היא שר' אליעזר צודק, אך אין הלכה כמו דבר ד', אלא כדעת רוב החכמים בבית המדרש.

יש לברר כיצד יתכן שדבר ד' כשיטת רבי אליעזר הגדול, אינו נפסק להלכה.


שמו של רבי אליעזר רומז על דרכו המיוחדת, אלי-עזר. תפיסה זו, יונקת את כוחה מהאמת האבסולוטית האלהית.
רבי אליעזר צודק תמיד, כדברי בת הקול.

הוא שייך לעולם האמת והשקר, השחור והלבן, הישר והעקום. אליו נגיע לאחר תיקון העולם, הוא עומד במגמת המציאות כולה.

לעומתו, חכמים שנידו אותו מבטאים כאן אמירה חד משמעית בדבר מקומה של מידת הדין הראדיקאלית במציאות ההנהגה הציבורית ההלכתית.
התנא שנבחר להודיע לר' אליעזר על נידויו, הוא תלמידו המובהק, רבי עקיבא.

רבי יהושוע ורבי עקיבא מכריזים, כי אין ענינה של התורה להיות שלמה בלבד. שהרי אם אכן מטרתה של התורה היא להטיח את האידיאל במציאות, נפסוק תמיד כרבי אליעזר המושלם, אשר כל המציאות זועקת את שלמותו, ואף ד' מעיד שהלכה כמותו בכל מקום.

לדעת רבי יהושוע ורבי עקיבא, עיקר ענינה של התורה אינה רק להיות שלמה ולצייר עבורנו את המגמה הסופית, כי אם להיות משלימה ומקדמת לקראת מגמה זו. התורה מצמיחה את הטוב והיושר בעולם, היא מעדנת את המציאות, לפי כלי הקיבול שלה.

הם מתנגדים לתפיסה הרואה ב 'להיות צודק' את מהותה היחידה של תורה שבעל פה, שהרי תפיסה זו חסרה, בשל היותה מטיחה במציאות החלשה את האמת הגדולה.

'לא בשמים היא!', הוי אומר, לא אמיתית בלבד היא, כי אם שואפת לאמת, מעודדת את האנושות לאמת, אט אט לפי קצבו של כלי הקיבול של כל דור.

הדיון ההלכתי נסוב שם בעניין תנור הבנוי מאדמה ומחוליות (שנבנה מחדש), האם הוא נחשב כלי לקבלת טומאה בשל חוליותיו או לא, בשל היותו בניין בגלל האדמה שבו.

נראה כי זהו גם הדיון הרוחני העומד בבסיס מחלוקתם. רבי אליעזר טוען שאם התנור אינו עונה להגדרה המדויקת של 'כלי', הרי שהוא אינו כלי. וחכמים מרחיבים את הגדרת ה'כלי'. רבי אליעזר דורש מהעולם להיות 'כלי קיבול' ראוי לקבלת דבר ד' הטהור שבתורה, ואם העולם אינו נענה לקריאה זו, הרי שאינו ראוי לקבל התורה, משום שאינו מוגדר כ'כלי' בכלל.

אך חכמים טוענים שתפקיד התורה אינו רק בהטחת דבר ד' לתוך העולם, אל בעיקר בבניית העולם להיות כלי קיבול ראוי לדבר ד'. מושג הכלי הוא מרכז אופיה של התורה בראיית החולקים על רבי אליעזר, בעוד מושג התוכן האידיאלי הוא מרכז אופיה של התורה בראיית רבי אליעזר.

אמנם, רבן גמליאל כמעט וטבע בשל נידויו של רבי אליעזר, הוי אומר, הטבע עצמו דורש את מקומה של גישת רבי אליעזר, התפיסה אשר אינה מניחה למציאות לשקוע ברמתה הרוחנית הפרימיטיבית, אלא דורשת ממנה בעוז להגיע לבגרות מלאה.

כך גם במקרה הבא:

"תנו רבנן מעשה ברבי אליעזר שגזר שלש עשרה תעניות על הצבור ולא ירדו גשמים. באחרונה התחילו הצבור לצאת. אמר להם: תקנתם קברים לעצמכם? געו כל העם בבכיה, וירדו גשמים. שוב מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו, ואמר: אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכנו למענך רחם עלינו, וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן. יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו, וזה אינו מעביר על מדותיו" (תענית כה :)

גישתו של רבי אליעזר דורשת מהמציאות להתיישר לפי הקו הרדיקלי האלוהי, על מנת שיגיע לה גשם. הוא מורה על תעניות.

הקו של תלמידו רבי עקיבא הוא הפוך. רבי עקיבא, כשמו כן הוא, מתחשב ב'עקב', בצידה הנמוך של המציאות. העולם נטול כלים מלהגיע לקראת דבר ד' השלם במהירות. רבי עקיבא מעודד את זרם הדם הרוחני והאידאלי להגיע אף למקום הנמוך ביותר בגוף האדם, העקב, בקצב המתאים לגוף.

רבי עקיבא בגישתו זו, גורם לעולם להוריד גשם, גורם ל'שמיים' להפרות את ה'ארץ'.

אמנם, מדגישה המשנה שרבי אליעזר יותר גדול מרבי עקיבא, אלא שזו מעלה בבית המדרש אך אינה מידה ראויה בהנהגת ההלכה לציבור.
רבי אליעזר הוא עליון, על כן אינו מעביר על מידותיו. רבי עקיבא מגיע מהדעה שהובעה במקרה התנור, אשר רואה בתורה מצמיחת האמת, ולא זועקת האמת בלבד.

רבי עקיבא מתחשב בקצב המציאות הטמאה, ומודיע כי גם בניית כושר ההכלה של המציאות,הוא הוא תורה. 

לא רק התוכן של דבר ד' הוא תורה, כי אם בעיקר האפשרות להכיל תוכן מורכב כזה, והאחריות לשאתו, הם תורה. פיתוח מושגי האחריות, המורכבות, הסבלנות, הזריזות וכו' הם תורה, לא פחות מהתכנים הניצוקים לתבניות אלו.

על כן, נהירה המחלוקת בדבר הסוכות בהם ישבנו במדבר.

הן רבי אליעזר והן תלמידו רבי עקיבא, מודים כי היו סוכות ממש והיו ענני כבוד, אלא שהמחלוקת היא על מרכזיותם הרוחנית של ערכים אלו.

רבי אליעזר סבור כי ההופעה האלהית השלימה, בדמות ענני כבוד, היא מרכזה של תורה. עננים לא צריכים בניה איטית, הם ללא כל קונסטרוקציה. אין כלי לבניית עננים. משום שהעיקר הוא התוכן ולא הכלי.

אמנם, רבי עקיבא סבור כי בניית הכלים ע"י האדם היא תורה לא פחות מ'ענני כבוד'. על כן הוא סבור שהישיבה בסוכה מבטאת את בניית האשיות שלנו ככלי קיבול לדבר ד' העליון והנורא, אשר בניה זו היא תורה בעצמה.

אמנם, טעות היא לחשוב שאחד משניהם צודק לבדו.

ללא גישתו העליונה של רבי אליעזר, אשר קיבל ממנו רבי עקיבא, ללא מידת הדין בעולם בית המדרש ואף בפסיקה ההלכתית, סביר שהיהדות היתה נוטה לקו דומה לנצרות, קו כללי, ללא התחיבות ודרישת התקדמות תמידית ותקיפה מהאדם. העובדה כי היהדות אינה ממהרת לסלוח לחטאים כדתות אחרות, העובדה כי ביהדות עמל התורה והמצווה כל כך חשוב, הוא פרי תפיסת רבי אליעזר הגדול. אין צורך להכביר מילים כמה חסרה היום המציאות הציבורית (והרבנית) בישראל ובעולם התרבותי כולו את עמדה זו, המדגישה את הצריך תיקון, אשר אינה מוותרת למציאות הבינונית ואינה מחניפה להמון.

אמנם, רבי עקיבא נקרא בכמה מקומות אבי תורה שבעל-פה.

ללא רבי עקיבא שידע לשקם את התורה תוך כדי התקופה הרומית-נוצרית, אט אט, תוך שמירה על איזון של התקדמות מתחשבת באפשרות המציאות להכיל את התכנים האלהיים הטהורים, לא היתה היום תורה שבעל-פה.

כדברי התורה, "חג הסוכות תעשה לך", לשון רבים. ניתן לבאר כי יש לחוג חג של שתי סוכות שונות, סוכתו של רבי אליעזר הגדול, היא הסוכה העליונה והאידאלית, הסוכה המורה לנו לאן להגיע, ואינה מניחה אותנו לשקוע בבינוניות החיים, וסוכתו של תלמידו רבי עקיבא, היא סוכת דוד ההולכת ומוקמת אט אט, תוך חתירה לשלימות, אך בהקשבה לקצב ההכלה של המציאות.

נביט אל רוממות תפיסתו של רבי אליעזר, עם פסיקת ההלכה על פי תלמידו הגדול, רבי עקיבא, ונדע לשלב את המטרה באמצעים בצורה הראויה ביותר.