תפילת הנערות

אמילי עמרוסי , ט"ז בתשרי תשע"ד

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי
הגעתי לאולפנה בעופרה, 16 שנים אחרי שעזבתי אותה, לערב סליחות. סביבי 600 בנות עשרה, שרות בקול מלאכים מדהים את "בן אדם מה לך נרדם", והשנה מתחלפת ל־1995. ב־1995 הסליחות עוד לא היו טרנד, וגם לא היו מעמדי סליחות לנשים, אבל הבנות היו אותן בנות.

פגשתי את בנות דמותנו: זאת עם הצמה על הצד, וזאת עם רעמת התלתלים הענקית. ההיא עם הטיפקס על ציפורני הרגליים, וההיא עם מכנסי השרוול מתחת לחצאית. 

אנחנו בנות 35 היום. כבר לא בנות 16, מתבוננות בפליאה בטריטוריות החדשות שנפתחות בפני נשים דתיות. יש סליחות לנשים, ונשים שאומרות קדיש בקהל, גם בהתנחלות שלי, ונשים שדורשות בפרשת השבוע בבית הכנסת, ויותר ויותר נשים שומעות את מגילת אסתר בפורים מפי אישה־חזנית, שקוראת מתוך מגילה כשרה, בשם ובמלכות. בלי מהומה וצלצולים, בהתפתחות טבעית, לא במכת מהפכה, עקב בצד אגודל, נולדו משגיחות כשרות, וטוענות רבניות, ויועצות הלכה לענייני טהרה. לא מדובר ברפורמים אלא בעומק האורתודוקסיה. עידית ברטוב, הרבנית האורתודוקסית הראשונה בישראל, שהוסמכה אחרי מבחני סמיכה, לא מתעטפת בטלית ולא מונעת מפמיניזם, אלא מאהבת תורה. עכשיו היא לומדת למבחני הדיינות.

ההלכה, כתב פעם הרב חיים נבון, חייבת ללכת: היא תשתנה כל הזמן, ללא הרף, אבל כמו עץ ולא כמו פלסטלינה. בגלל זה קוראים לה "הלכה" ולא "ריצה". ניסיונות להאיץ את קצב הגדילה של העץ הזה, או לפסל את ההלכה מבחוץ, נתקלים בהתנגדות מובנת. בינתיים, באולפנה בעופרה ראיתי את האיזון הנכון בין ישן לחדש.

הן שרו את הפיוטים ואמרו את קטעי הסליחות בכנות גדולה, אבל דילגו על הקטעים שאותם יש לומר במניין גברים. במציאות החלופית שיצרו, בחרו הבנות לעמוד במשך כל הסליחות אבל לא ביקשו ליצור מניין הלכתי, והשמיטו את הקדיש וי"ג המידות.
והיה עוד משהו. העיתונאי ג'קי לוי קבל לא מזמן על כך שבבתי הכנסת בישראל, 66 שנים אחרי, לא השכילו לחבר נוסח ישראלי אחד.

בנות האולפנה בעופרה המציאו גם את הגלגל הזה. "סדר סליחות יחד שבטי ישראל" נקראת החוברת הדקה שממנה קראו: קטעים מהסידור האשכנזי וסידור עדות המזרח שחוברו לסלט ישראלי אחד. גם המנגינות שזרו לחנים מסורתיים בני אלף שנה ויותר עם לחנים בני שנתיים. הקירות רעדו. קולות זכוכית דקים בקעו את הרקיעים כמו מקדח ענקי. ענן של חוויה רוחנית, מלווה במקהלה היפה בעולם.

פיוטי הסליחות לוו בדרבוקה (שעליה ניגנה ג'ינג'ית שאין לטעות במוצאה) ובגיטרה אקוסטית (שעליה ניגנה בחורה ממוצא אתיופי). בפיוט "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה" מונו כחזניות שתי בנות הסובלות מתסמונת דאון ומשולבות באולפנה. כך, רק כך, צריך להיראות בית חינוך.
חלקים מהתפילה הובלו בידי ראש האולפנה, אביה ששר, שעמד מול פרוכת התכלת היפהפייה ובפיו מילים עתיקות במנגינה כל־ישראלית שאין בה מבטא גלותי. כן, הוא עמד שם, פניו אל ארון הקודש, ומאחוריו "שירת נשים" של מאות תלמידותיו. רק כשהסתיימו התפילות, והבנות פצחו בשירה ספונטנית של "ייבנה המקדש", הבין שהן מתכוונות לרקוד - וחמק מהאולם.

לפני שיצא הספיק לקרוא בקול רם את התפילה לשלום המדינה, התפילה לשלום חיילי צה"ל ולשחרורו של יונתן פולארד, וגם תפילה חדשה לשלומם של העוסקים בציונות: "ברך את כל מיישבי מרחבי ארצנו וכל העושים לחיזוק עם ישראל בארצו, לקליטה, לעלייה, לתשובה ולהרמת קרן ישראל". 
הבנות זעקו את "תפילה לעני כי יעטוף", המוכרת כ"תפילת הנערות" מבית הכנסת בנווה דקלים ביום העקירה, ואני דמעתי. נערות צעירות, עם צמה על הצד או רעמת תלתלים, שמבקשות לזעוק אל ה', להוריד מסכות, לבכות בעוצמה ולשיר בכוח - מי יוכל להן. 

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"