יום כיפור - מלחמה מתמשכת

בועז העצני , כ"א בתשרי תשע"ד

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: גרשון אלינסון

כחלק ממסורת בת 40 שנה של ההלקאה העצמית לקראת כל יום כיפור, נסוב ויכוח סביב ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר.

מחנה השמאל מכפיש אותה על סירובה להיענות להצעות להסדר מדיני, כאילו ניתן היה להקדים נסיגה למלחמה ובכך לחסוך אותה, ומצדדיה, בד"כ מקורביה, טוענים שמעולם לא קיבלה הצעת שלום רצינית. מוסכם על שני הצדדים הללו שהסדר ונסיגה, הוא המהלך שאליו היה עלינו לשאוף. משום מה לא נשמע בתקשורת דעה שונה, זו המצדדת בניצחון מוחץ ללא כל ויתור.

אגב, מכל החומר שפורסם לאחרונה עולה שדווקא גולדה המושמצת היתה בעלת האינסטינקטים הנכונים יותר ובעלת העצבים החזקים יותר, אך ראש ממשלה שהיא אישה חסרת ניסיון צבאי אינה מסוגלת להתמודד מול חומה של אנשי צבא נערצים ושר הביטחון, משה דיין, שזכה ליחס של אליל.

מההיבט הצבאי הסתיימה מלחמת יום הכיפורים מצויין. צה"ל ניצב בטווח תותחים בדרך לדמשק, 100 ק"מ מקהיר, הארמיה השלישית המצרית מכותרת ותלויה בחסדינו, וצבאות ערב המובסים אינם מסוגלים למנוע את כיבוש בירותיהם. התבוסה הכואבת הזו הוציאה למדינות ערב את החשק להתעמת איתנו חזיתית לתקופה ארוכה, והובילה אותם לדרכים עקיפות כגון טרור ומלחמה בדעת הקהל. אם כך מה היה רע בהתנהלות המלחמה? כמות הנפגעים הנוראה שלנו, ובייחוד ערעור מעמדנו הבינלאומי כתוצאה ממצבנו בתחילתה שהוביל להגברת התלות באמריקנים, שנעתרו לתחנונינו ושלחו לנו נשק, לא לפני שהשהו את האספקה, כדי להקיז את דמנו, להגברת התלות בהם. 

זה היה מחיר השאננות והזלזול באויב שהובילה לאדישות מוחלטת, בהכנות למלחמה, בהיערכות בגבולות, בהצטיידות, במ
סיום מלחמת יום כיפור ב'נוק אאוט' לאוייב, מבלי שיצליח לכבוש שטחים בצידנו, היה מוביל להפסקת אש כאשר מעמדנו הבינלאומי איתן, כראוי למנצחים. 'כבודם' של מדינות ערב שמסביבנו היה נשאר מושפל, והיאוש מלהילחם ולנצח אותנו היה מתקבע
ודיעין, ועוד. חיילינו כיפרו בנהרות של דם על המחדלים של תחילת המלחמה והביאו, ביוקר רב, את גדול ניצחונותינו.

אבל היה חיל אחד שהגיע מוכן למלחמה, חיל הים, שחטף "יום כיפור" משלו 6 שנים קודם, ומאז התכונן במרץ למלחמת המחר, בעוד יתר צה"ל לא טרח להתכונן אפילו למלחמת האתמול. מדובר בהטבעת המשחתת "אילת" ע"י ספינות טילים מצריות בספטמבר 1967, סוג של קריאת השכמה מהעתיד, סיבוב ראשון של מלחמת טילים מודרנית שבה הופתענו. מאז, מבחינת חיל הים, ניצחון קל כבר לא היה מובן מאליו והלקח נלמד היטב.

כך, בשלב מוקדם, הסתיימה שם מסיבת השיכורים הקולקטיבית שהיתה נחלת יתר צה"ל וההנהגה לאחר ששת הימים. חיל הים נערך ללוחמה החדשה. נבנו ספינות טילים קטנות וזריזות, הושלכו המשחתות הגדולות והמיושנות, פותחו טילי ים-ים "גבריאל" ומערכות לוחמה אלקטרונית מודרניות. את מחיר ההיערכות, הרצינות והערנות הזו, שילמו המצרים והסורים ביום כיפור, ובגדול. חיל הים סיפק את הוכחה שאפשר היה להיערך אחרת למלחמה ולהגיע לתוצאה הרצויה. יתר צה"ל התעלם מהמכות הכואבות שספג במלחמת ההתשה בין 1967 ל-1970, שהסתיימה בתיקו. צה"ל יכול וצריך היה להיות מוכן למלחמה , החל מחידוד החושים, היערכות בציוד ובתרגולות מול מערכות הנשק החדשות אצל האויב. זו היתה ההתייחסות ערב מלחמת ששת הימים והתוצאות היו בהתאם, כי אין כמו חרדה קיומית לערנות, למוטיבציה ולמוכנות.

לו היינו במצב כזה גם ערב יום כיפור, הניצחון היה מהיר, יקר לאויב, ומועט נפגעים בצידנו.

סיום מלחמת יום כיפור ב"נוק אאוט" לאוייב, מבלי שיצליח לכבוש שטחים בצידנו, היה מוביל להפסקת אש כאשר מעמדנו הבינלאומי איתן, כראוי למנצחים. "כבודם" של מדינות ערב שמסביבנו היה נשאר מושפל, והיאוש מלהילחם ולנצח אותנו היה מתקבע. אכן, לא היה נחתם הסכם שלום, אך סיני היתה נשארת בידנו, והשקט היה נשמר כמו מול סוריה, 40 שנה, בלי הסכם, בלי נסיגה ובלי ניגוב חומוס בדמשק.

מדוע לא שומעים בתקשורת הישראלית תסריט שכזה? כי עבור התקשורת משמשת הביקורת על גולדה מאיר ככלי לקיבוע מתוחכם של המוסכמה שאין סוף טוב, "הפי אנד", ללא נסיגה ישראלית, שזו משאת הנפש האידילית שאליה  צריך לשאוף. שיח הלוזרים הזה מצליח לדחוק ולהשתיק את התסריט הנכון ביותר שהיה אמור להיות ביום כיפור תשל"ד-ניצחון מוחץ.