מדינת ישראל זקוקה לחזון

נס הישרדות העם היהודי בגלות - בזכות חזון הגאולה. שמירת תורה ומצוות שימרה את הציפייה לגאולה. משבר ההתחלנות המואצת בין שתי מלחמות העולם קשור לזניחת חזון הגאולה. בעת ששערי הארץ הלכו ונפתחו, רובו המוחלט של העם העדיף להישאר בגלות. השואה עצרה את התבוללות העם היהודי והתפוררותו. השפעת הקמת המדינה על חיזוק הזהות היהודית בארץ ובחו"ל. משימת הצלתו הפיזית של העם היהודי לא תוכל להחליף לאורך זמן את הצורך בחזון הגדול של ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

הרב אליעזר מלמד , ל' בתשרי תשע"ד

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד
צילום: פלאש 90

פלא הקיום היהודי בגולה קשור לחזון הגאולה

קיומו של העם היהודי במשך קרוב לאלפיים שנים בגלות הוא פלא עצום שלא היה כמותו בעולם. שום עם לא שרד מעבר לכמה דורות מחוץ לארצו. אך העם היהודי שרד ואף גילה כוחות חיים עצומים שבאו לידי ביטוי בהמשך ההעמקה בלימוד התורה. זהו נס גדול, שמתגלה דרך המציאות הטבעית. ואין זה ממעיט מערכו של הנס אלא רק מגדיל אותו. כי נס שמחוץ לטבע יכול להתקיים במקום אחד או בזמן אחד, כאשר הטבע ככלל נשאר על מכונו. אולם כאן מדובר בתופעה ניסית שהתרחשה בפועל במשך שנים רבות בתוך המציאות הרגילה, בארבע כנפות תבל, ועל כן הנס שבה גדול לאין ערוך.

וכיוון שהנס מתגלה דרך הטבע, צריך להסביר היאך הוא מתרחש בפועל. ההסבר הוא שחזון הגאולה של עם ישראל הוא גדול ועצום כל כך, עד ששום גלות וייסורים לא יכלו לו. וכפי שכתב מרן הרב קוק זצ"ל: "צפיית הישועה היא כוח המעמיד של היהדות הגלותית" (אורות, ארץ ישראל א). אכן העם היהודי קרא לחיים בחוץ לארץ גלוּת, היינו מצב זמני ולא טבעי, שאין לו ערך בפני עצמו אלא רק בהיותו שלב לקראת החזרה לארץ (כמבואר במהר"ל נצח ישראל פרק א).

חזון הגאולה קשור לתורה ומצוות

אמנם הצפייה לגאולה לבדה אינה מספיקה, מפני שבלא תורה ומצוות חזון הגאולה יתמוסס, יאבד את צורתו וישקע בתהומות, או יסטה לכיוונים של עבודה זרה כפי שקרה לנצרות ולאסלאם. ולכן עם ישראל היה מוכרח להמשיך לעסוק בתורה ולשמור מצוות בחוץ לארץ, למרות שעיקר עניינן של המצוות קשור לארץ ישראל (עיין רמב"ן ויקרא יח, כה). וזהו שאמרו חז"ל: "אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ - היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו וחזרה לבית אביה. אמר לה (המלך): הווי מקושטת בתכשיטייך, כשתחזרי לא יהיו עלייך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים. הוא שירמיהו אמר: 'הציבי לך ציונים' - אלו המצוות שישראל מצוינים בהם" (ספרי עקב לז). וכך מובא ברש"י: "ושמתם את דברי אלה - אף לאחר שתגלו (מן הארץ) היו מצוינים במצוות - הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו" (רש"י לדברים יא, יח).

המשבר הנורא

בעת החדשה התמודדנו עם משבר נורא. תוך דורות ספורים רובו של העם היהודי הפסיק לשמור מצוות, תוך נכונות להתבולל בעמים ולוותר על הזהות היהודית. לפני מלחמת העולם הראשונה עדיין רוב מוחלט של העם שמר מצוות, ואילו לקראת מלחמת העולם השנייה כבר רוב ברור לא שמר מצוות. במערב אירופה כעשרה אחוז בלבד שמרו מצוות, וקרוב למחצית כבר התבוללו בפועל. ברוסיה, שכבר נשלטה על ידי הקומוניזם, רק חלק מהזקנים המשיכו לשמור מצוות במסירות נפש. בפולין, שבה חיו קרוב לשלושה מיליון יהודים, כמחצית כבר לא שמרו מצוות, ובהונגריה רק כעשרים אחוז עדיין שמרו מצוות. גם בקרב הציבור היהודי שהיגר לארצות הברית אחוז שומרי המצוות היה נמוך, ובין הצעירים לא היו יותר מעשרה אחוז שומרי מצוות.

מה קרה פתאום? מה הוביל למשבר? התשובה הפשוטה היא שההתפתחות המודרנית הותירה את הדת בשולי החיים. אולם כמדומה שאמונת ישראל על מכלול ערכיה לא הייתה אמורה להינזק מכך, שכן יש ביכולתה להפוך את המודרנה לכלי לתכנים הרוחניים שלה, ולהוות מנוף אדיר לתיקון עולם. התשובה האמיתית יותר היא: אובדן החזון.

אובדן החזון

כאשר כל היהודים מצפים ומתכוננים ליום שבו יעלו לארץ ויחזרו לחיים מלאים, שיש בהם בשורה לתיקון העולם, רק אז יש כוח לעמוד ולהתמודד עם כל הייסורים והניסיונות הנוראים, ששום עם לא שרד בהם - להמשיך ללמוד תורה ולקיים מצוות, כדי להגשים אותם באופן השלם בארץ ישראל. אבל כאשר החזון אבד, הכוח להתמודד התפוגג.

בעת החדשה שערי ארץ ישראל הלכו ונפתחו, עד שלאחר מלחמת העולם הראשונה, על פי החלטת חבר הלאומים, ניתן מנדט לאימפריה הבריטית להקים בארץ ישראל בית לאומי לעם היהודי. אמנם עוד קשיים מרובים עמדו בפני העולים, אבל גם בגולה לא היה קל, ולמרות כל הקשיים ניתן היה לעלות. ויש לשער שככל שהלחץ הציבורי לעלייה המונית היה גובר, המחסומים היו נופלים והשערים היו נפתחים לרווחה. אולם באותה שעה הרת גורל רובו המוחלט של בני עמנו העדיף להישאר בגלות, בלי לחשוב אפילו על עלייה בשנים הקרובות. באותה שעה נדמה היה שהחזון העתידי לאומה הישראלית אבד. אם לאחר מאמצים של דורות התקבצו לארץ רק כמה מאות אלפים, כשלושה אחוזים בלבד מבני העם היהודי, כשכל השאר מסרבים להיענות לצו האלוקי - האם יש עוד סיכוי לגאולת העם?

עד היום מטיפי החרדים האנטי-ציוניים טוענים שעזיבת הדת נגרמה בעקבות הציונות, אולם האמת היא הפוכה. רוב מוחלט של אלה שהם הצליחו להשאיר בחוץ לארץ ונותרו בחיים לאחר השואה, התרחקו מתורה ומצוות ונמצאים בתהליכי התבוללות מואצים.

כשהתקווה לחזור לארץ הקודש אבדה, גם החיים הדתיים איבדו את טעמם. שכן המניע המרכזי לשמירת המצוות היה כדי "להישאר יהודי", וכשנראה היה ליהודים בגלות שאין עוד סיכוי לקיום הלאומי בגאולת העם - התקווה הפכה לחזון אוניברסלי, כדוגמת קומוניזם או ליברליזם, שהוביל להתבוללות.

השואה

עם כל הכאב הנורא, נדמה שבמבט היסטורי נוקב עולה אמת איומה: הזעזוע הנוראי בעקבות השואה הציל את העם היהודי מאבדון. בלי השואה תהליך ההתבוללות היה נמשך וכל הקהילות הגדולות בגולה היו מתפוררות. תהליך ההתבוללות שהתחיל במערב אירופה נמשך בעוצמה במזרח אירופה וכבר התחיל להגיע לערי הבירה בארצות האסלאם, עד שבמבט ריאלי לא נותר עוד חזון ותקווה לעם היהודי.

לאחר השואה הבינו רבים שאין לעם היהודי מקום מלבד ארץ ישראל. נתקיימו בנו דברי הנביא: "והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארץ לשרת עץ ואבן (כלומר, להאמין בכל מיני אידיאלים שאנשים המציאו). חי אני נאום ה' אלוקים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם. והוצאתי אתכם מן העמים וקיבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה. והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי איתכם שם פנים אל פנים" (יחזקאל כ, לב-לה).

דברי הנער אחר השואה

ב10 בפברואר 1946, קרוב לשנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה, הגיעה הוועדה האנגלו-אמריקנית המשותפת למחנה הריכוז ברגן בלזן כדי לבדוק את מצבם של הפליטים שסירבו לחזור לארצות מוצאם. במחנה פגשו חברי הוועדה נער חיוור, קטן ורזה כבן תשע, ושאלו אותו: "בן כמה אתה?". הנער השיב: "אני בן 13". הם התכופפו אליו והמשיכו לשאול אותו: "היכן נולדת?". הנער ענה: "נולדתי בקילצה אשר בפולין, שם הרגו את כל משפחתי. דודי היחיד שניצל מטרבלינקה חזר לעיר הולדתו, אך שם הרגו אותו הפולנים, השכנים שלו. נשארתי לבד". "ובכן, לאן אתה רוצה לנסוע?" שאלו חברי הוועדה. והנער ענה: "אני... אני רוצה לנסוע הביתה. הבית היחיד שלי הוא ארץ ישראל, שאתם מכנים פלסטיין". "ואם אינך יכול לנסוע לפלסטיין, לאן אתה רוצה לנסוע?" הקשו לשאול. ואז הרים הנער את ראשו ואמר: "די לי בנדודים ממקום למקום. אם אינכם נותנים לי לנסוע הביתה - החזירוני לאושוויץ..." (מתוך 'חיים על פי תהום' למאשה גרינבאום).

הקמת המדינה

השואה ומדינת ישראל שקמה בעקבותיה שמרו על קיומו של העם היהודי. מיליוני יהודים התקבצו לארץ ישראל והם שומרים במידה זו או אחרת על זהותם היהודית, לאין ערוך יותר מאשר כל קהילה בחו"ל. בעקבות זאת גם הקהילות היהודיות בחו"ל התחזקו, שכן האתגר העצום שהעם היהודי נטל על עצמו - להקים מדינה, מעורר במידה זו או אחרת את כל יהודי העולם לחשיבה על זהותם היהודית. גם הקהילות החרדיות בגולה התחזקו בעקבות הקמת המדינה - שנתנה להם כוח ואומץ להתווכח ולהציב עמדה אלטרנטיבית. הם יכולים לומר, אם ציבור רחב הצליח להקים מדינה - גם אנחנו יכולים לשמור את המסורת באופן שנראה לפי דעתנו.

הישרדות אל מול חזון גדול

אבל לצערנו במקום שחזון גדול יעורר את העם היהודי להתקבץ לארץ ולהקים מדינה, ברחנו לכאן מהגלות כי האפשרות האחרת הייתה לחזור לאושוויץ. בתוך כך נשאבנו לאתגר העצום של בניית מדינה למען הצלת היהודים, ומשימה זו החליפה את החזון למשך כמה עשרות שנים.

אולם עדיין אנחנו סובלים מאותו משבר נורא של אובדן החזון. למרות שאנחנו כבר גרים בארץ, עוד לא החלטנו לעלות באמת לארץ כדי להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, לחבר שמיים וארץ, ערכים ומעשה, כדי לגלות את האמונה השלמה בעולם, להשפיע תורה ומוסר לכל האומות ולהביא גאולה לעולם.

הסכנה שבהעדר החזון

בלי חזון נתקשה מאוד לעמוד אל מול הלחצים הבינלאומיים, הביטחוניים והתרבותיים כאחד.

מי יודע, אולי שוב אנחנו נמצאים במצב דומה למצבנו לפני מאה שנה, כאשר עמנו נתבע להגשים את חזון הגאולה, וההתרשלות הייתה הרת אסון.

יהי רצון שנזכה בעזרת ה' להשתתף באתגר הגדול של הצבת חזון ראוי למדינת ישראל, ואקווה להמשיך בכך בפעמים הבאות.