הפוך על הפוך

אבי סגל , ה' בחשון תשע"ד

אבי סגל
אבי סגל
ערוץ 7

יופי של נאום היה לראש הממשלה בעצרת האו"ם: אמיתי, ישיר ונוקב. נאום שייזכר לדורות, או יותר נכון ל48 שעות. יומיים לאחר מכן התרחש כאן משהו שנתניהו ויועציו לא לקחו בחשבון, אירוע לאומי בסדר גודל חוסר תקדים, שהסעיר את המרחב הציבורי והשכיח מאיתנו את הישגו ההסברתי המזהיר של הראיס. עזבו אתכם מטילים גרעיניים: סניף ראשון של רשת בתי קפה נחת בשטח ישראל והחל להגיש קפה בחמישה שקלים בלבד. כן, שמעתם טוב, במחיר של עגלת סופר גנובה פלוס תשר אנחנו יכולים לשתות קפוצ'ינו או אספרסו או מקיאטו או כל מיני מילים אחרות שהחביאו להן את העיצור האחרון. הנאום של ביבי? ביבי מי?

רגע של התלבטות: להמשיך מכאן עם הקפה בחמשקל או עם הנאום באו"ם-שמום? טוב, זאת לא באמת שאלה. כל עורך מתחיל מבין את סדר העדיפויות החדשותי, ומי אמור להופיע כאייטם ראשון. אחרי הכול, בזכות מה אנחנו חיים כאן בארץ ישראל? בזכות המאבק בגרעין האיראני או בזכות הקפה? אין צורך לענות. ברור שבלי הסם הממריץ לא היינו שורדים במזרח התיכון אפילו רגע.

הקפה או הנאום? צילום: פלאש 90

אז תיכף אני חוזר לנתניהו. ובינתיים אומר כך: זה בסדר להתלהב ממחירו הזול של ספל קפה. אמנם אני אישית מסתפק גם במים החומים של עלית, או בטייסטרס צ'ויס של נסטלה, או במכונת המשקאות החמים בספרייה, שעד היום מיישמת באופן שגוי את הביטוי קפה הפוך. אבל אני יכול להבין מדוע הקפה החדש מביא שמחה לאנושות. ועדיין, כשהנושא הופך לאישיו מרכזי בתקשורת וברשתות החברתיות, וכשאנשים נורמטיביים למראה צובאים על בית הקפה החדש כדי לשלם מטבע אחד פחות, הדבר רק מראה עד כמה מרכזי הוא בית הקפה בחייו של האזרח הישראלי.

כי מי שעיניו נוצצות בגלל הנחה של שקלים בודדים לספל, נוהג מן הסתם לשתות רבים מאלה, כלומר מבקר בבתי קפה בקביעות ומבזבז עליהם את זמנו והונו מעבר לכל חשבון כלכלי הגיוני. לעתים קרובות אלה אותם ישראלים שנורא קשה להם בארץ, והם מרגישים חובה לצאת למחאת המונים (ב' זה בית קפה) או לרדת ולהתגורר במדינות דוברות גרמנית. חברה כזו, שמרכז הכובד שלה הוא מחירו של משקה חם, הופכת את הנאום ההוא של נתניהו למיותר. אנחנו כנראה נחסל את עצמנו הרבה לפני שהאיראנים יגיעו לפצצה. הגזמתי קצת, אני יודע. זה מהקפאין.

זאב, זאב

הטענה כאילו הקפה חשוב יותר מהנאום באו"ם (משחק מילים בחמש שקל, אבל זה עוד כלום לעומת מה שהיה קורה אם קופי אנאן היה עדיין המזכ"ל) היא לא לגמרי מופרכת. אנחנו אוהבים לפרשן ולקשקש את עצמנו למוות על נאומים של פוליטיקאים, ולהתעלם או להכחיש או להדחיק את המהות, את האיום הקיומי עצמו. אפילו נאום בר-אילן ההיסטורי של נתניהו לא הוביל לשום דבר מלבד להג בלתי נגמר של מיטב השדרנים והפרשנים. מלבד מזכיר המדינה האמריקני קרי, שעדיין מאזין לנאום ההוא בריפליי ומתענג על כל רגע, מה יצא מכל הטררם? בטח לא שתי מדינות לשני עמים.

ועם זאת, יש ערך גם לסתם אמירת אמת, אפילו אם אין בה תועלת מיידית ממשית. רק שאם כבר, אז כדאי לומר את כל האמת. ובנאומו של ראש הממשלה הייתה חסרה לי פסקה אחת, המשך ישיר של ההשוואה בין מנהיגה הקודם של איראן לזה הנוכחי.

נתניהו בעצרת האו"ם צילום: פלאש 90

"אני יודע, רוחאני לא נשמע כמו אחמדינג'אד", אמר ראש הממשלה בנאומו, "אבל ככל שזה נוגע לנשק הגרעיני האיראני, ההבדל היחיד ביניהם הוא כזה: אחמידנג'אד היה זאב בעור זאב, רוחאני הוא זאב בעור כבש". וכאן היה נתניהו צריך לעשות פאוזה קטנה, להשפיל מעט את ראשו ולומר בקול נמוך: "אני מבין כיצד נפלתם בפח. זה קרה גם לי לפני כ17 שנה, כשהלכתי ללחוץ יד ליאסר ערפאת. גם הוא היה, לתקופה מסוימת, זאב בעור כבש. לא קשור לשערות על הפנים, זאת מטאפורה, למען השם.

"אני יודע מה זה כשמנהיג ערבי משמיע הצהרות מתונות, מביע נכונות להגיע להסכם אך בפועל ממשיך לסכן את שלום העולם. אני יודע מה הן הצהרות מזויפות לצורך יחסי ציבור והטעיית האויב. הטעות של אוסלו, שאני המשכתי בה והובלתי את אזרחי מדינתי לתוכה, התפוצצה לנו בפנים, ואת השפעותיה אנו חשים עד היום. אני יודע גם מה זה לראות את הטעות מול העיניים ולסרב ללמוד ממנה. אני יודע כמה קשה להיאבק באויב הערבי, וכמה קל להתנכל ליהודים בני ברית. אל תחזרו על הטעויות שלי. תודה".

בקטנה

השבוע, כשנה וחצי אחרי שבנו הבמאי הפסיד את פרס האוסקר לסרט איראני, הפסיד פרופ' חיים סידר את פרס נובל לרפואה (בין היתר) למדען גרמני. מדהים, כנראה אין גבול לתחרות ולקנאה בין אב לבן. מישהו צריך פעם לעשות מזה סרט. שבת שלום.

פרופ' חיים סידר צילום: פלאש 90