למרות הכל, כולנו אחד

אמילי עמרוסי , י' בחשון תשע"ד

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי
1. השבוע התמודדו עורכי החדשות בישראל עם שני אירועים שלכאורה היו רלוונטיים רק למגזר שבו התרחשו: פציעת הילדה נעם גליק בפתח ביתה בפסגות ופטירת הרב עובדיה יוסף.

הם הצליחו. אל יקל הדבר בעיניכם, כשמדובר באנשים שמביטים בסיפורים האלה מבחוץ, ממרחק שגוזר בורות, פליאה, זלזול או איבה, והם מעניקים בכל זאת את הכבוד הראוי לסיפור, כאילו קרה משהו דרמטי בת"א - זה לא משהו שהיינו רגילים אליו. לפני עשר שנים לא היית רואה משדרים מכבדים שכאלה.

לא שלא היו חריגות. עיתון "הארץ" סיפר לקוראיו ש"עובדיה יוסף מת"; בוואלה! התעקשו על "חשד לפיגוע בפסגות"; בערוץ 2 פיקפקו בכנות הדמעות של בכירי ש"ס; ובבוקר שלאחר הפיגוע, בזמן שאנשי פסגות היו נתונים בעוצר והלימודים בוטלו, בתוכנית האקטואליה של רשת ב' התעלמו מהאירוע. אבל בגדול אפשר להחמיא לתקשורת על סיקור הוגן במפתיע.

2. כשישראלי כלשהו, ויש כאלה, מצדיק את שפיכת דמה של נעם גליק, רק משום שביתה נמצא סמוך לאל־בירה - הוא בעצם, תוך כדי ג'וגינג, מביע תמיכה באיראנים, שחושבים שמוצדק לשפוך את דם כולנו, משום שבית הנבחרים שלנו סמוך לאל־אקצא. 

ביום שבו ישראלי כלשהו מדפדף הלאה, כשילדה בת תשע פוגשת את מלאך המוות במרפסת, רק כי ההורים שלה בחרו לגור "שם" - באותו יום מוענקת זכות לגיטימית ואוניברסלית להפסיק את החמצן לכל ישראלי שהוא. 

אז תוציאו את האף מהכרית: אין יהודי בעולם שלא מפריע למישהו. אין יהודי שהוא לא מתנחל. אין ישראלי שלא גר ליד הגדר, דקה הליכה או חצי שעה נסיעה. אין אויב שלנו (מלבד אלה עם החליפות), שרואה בכלל הבדל בין 48' ל־67'. 

אם מותר לזלזל בפציעה של נעם כי היא וההורים שלה נדחפו לערבים בגרון, מותר להבין את חמינאי שזומם להפוך אותנו לאבק, כי כולנו - גם אתה, בארומה - נדחפנו לערבים בגרון.

והרי הפחד היומיומי שלי מחדירת מחבל ליישוב הוא רק משל זעיר לנבואת הגופרית שמסר הרמטכ"ל השבוע: "טיל מדויק אל עבר בניין המטכ"ל בקריה, מתקפה קיברנטית, חיזבאללה משגר טילים אל יישובי הגליל ורמת הדיוק של הטילים תעלה מאוד, מטחים דומים ישוגרו לכיוון אילת, מאות פעילי חמאס צועדים למחסום ארז, מנהרת תופת שתביא לקריסת גן ילדים". מסוכן להיות ישראלי.

3. מספר חובשי הכיפות הסרוגות שבכו השבוע בתפילה לרפואתו של הרב עובדיה, הלכו אחר ארונו בפנים חפויות, למדו לעילוי נשמתו או חשו יתמות עם הסתלקות גאון הדור - גבוה באלפי אחוזים ממספר חובשי הכיפות השחורות שהתפללו אי פעם, במצטבר, לרפואת רב ציוני כלשהו או למדו לעילוי נשמתו. 

בישיבות הציוניות לומדים את ספריו של הרב עובדיה; בשום ישיבה חרדית לא לומדים את הרב קוק. בוויכוח תורני יביא תלמיד ישיבת הסדר פסק הלכה של הרב אלישיב, אך לעולם לא תמצא אברך חרדי שיצטט את הרב סולובייצ'יק. אין חניך בבני עקיבא שלא מכיר את החפץ חיים והחזון איש, אבל אין הרבה ילדים חרדים ששמעו על הרב מרדכי אליהו. 

יכול להיות שאנחנו עדיין נגועים ברגשי הנחיתות המסורתיים מול היהדות החרדית ומתבטלים בפניהם. ויכול להיות שהחרדים עדיין מזלזלים בלימוד התורה של הישיבות הציוניות. ויכול להיות שהסרוגים שהשתתפו השבוע בלוויה, ובכו, בכו מאוד, פשוט רואים את התורה ולא שום דבר אחר. ויש תורה אחת. 
 
מתוך "ישראל היום"