לכלב תשליכון אותו

ליחס מיוחד זכה הכלב, שהתורה ציותה שאת בשר הטריפה ישליכו לכלב, מה ראה הכלב מכל שאר בעלי החיים לזכות בטריפה?

אורח באתר , כ"א בשבט תשס"ג

הכלב מוזכר במקרא עשרים ותשע פעמים ורובם בהקשר שלילי, כמו דבר גלית לדוד (ש"א יז,מג): "הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות", או דברי דוד בתהילים (כב יז): "כי סבבוני כלבים, עדת מרעים", וכך דברי שלמה במשלי: "ככלב שב אל קיאו". גם בדברי חכמים אין הכלב זוכה למחמאות, כשהם רוצים לתאר דור שפל הם מדמים אותו לכלב כמאמרם (סנהדרין צז א): "פני הדור כפני הכלב". או דברי רבי מאיר בירושלמי (תרומות פ"ח הל"ג): "גם אויביו ישלים אתו – זה הכלב". וגם את עמלק שבא להילחם עם ישראל המשילו לכלב כמו שמובא בילקוט שמעוני (בשלח, רמז רסא): כשהתחילו ישראל מהרהרים: 'היש ה' בקרבנו' אמר להם הקב"ה: הרהרתם עלי, חייכם שאני מודיע לכם, הרי הכלב בא ונושך אתכם, ואי זה? זה עמלק, שנאמר "ויבא עמלק".

יחד עם זאת אנו מוצאים במקורות התייחסות חיובית לכלב. בפעם הראשונה מוזכר הכלב במצרים לשבח: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (שמות יא ז). ואילו בדברי חכמים השימוש בכלב הוא קדום יותר, הוא מוזכר אצל קין כידידו הטוב של האדם. על הכתוב: "וישם ה' לקין אות" אמר רב: "כלב מסר לו" (ב"ר פר' כב). הכלב הוא בעל תכונה כפולה, מצד אחד יש לו תכונות של הטורפים, יש לו לסתות חזקות, שיניים מותאמות לאחיזה בטרף, חושי ריח ושמיעה מפותחים, אך יחד עם זאת ביית האדם את הכלב, והפכו לבעל חיים ביתי, ואולי מפני זה נחלקו בתוספתא (כלאיים פ"ה ה) חכמים ורבי מאיר. לחכמים, הכלב מין חיה ורבי מאיר אומר: מין בהמה. ואולי לפי החלוקה הזו אנו מזהים בדברי חז"ל שני סוגים במשפחת הכלבים, האחד כלב ביתי שמזונותיו על בעליו, כמו שמובא במסכת שבת (קנה ב): "נותנין מזונות לפני כלב ואין נותנין מזונות לפני חזיר – ומה הפרש בין זה לזה? זה מזונותיו עליך וזה אין מזונותיו עליך" וכך מובא במשנה שם (קנו ב): "(מחתכין בשבת) את הנבלה לפני הכלבים". ויש סוג שני של כלב שחז"ל קראוהו "כלב רע" שעליו אמרו: "המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו". ורבינו יונה בשערי תשובה (שער ג קא) כתב: "'ולא תשים דמים בביתך' – אזהרה למעמיד כלב רע בתוך ביתו".

ליחס מיוחד זכה הכלב, שהתורה ציותה שאת בשר הטריפה ישליכו לכלב, מה ראה הכלב מכל שאר בעלי החיים לזכות בטריפה? שתי סיבות נאמרו בסיבת הדבר. במכילתא אמרו: "ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר: 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו' אמר הקב"ה: תן לו שכרו". על הסיבה הזו כתב המלבי"ם: "ואף שבעלי החיים אינם בעלי שכר ועונש כי פעולתם טבעית, אמר הקב"ה: תן לו שכרו, שמזה ילמד אדם מוסר לדעת דרכי ה', שכל שכן שיש שכר ועונש לאדם שהוא בעל בחירה".

הסבר אחר מוצאים אנו בפירוש אבן עזרא: "שהוא (הכלב) שומר שורך וצאנך". ואת הדבר מבאר בהרחבה בספר חסידים: "מאחר שהכלב מסר נפשו על הטריפה כשבא הזאב לטורפה, לא תהיה כפוי טובה כנגדו, כשיהיה לך טריפה שתשליכהו אליו, בשכר ששמרה עד עתה שלא נטרפה, והוא עוד ממשיך לשמור את האחרות".

בהתנהגותו של הכלב שלא חרץ את לשונו משתמש החתם סופר בהסברת המסופר במסכת ב"ב (ח א) שרבי פתח אוצרו בשנת בצורת ואמר יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה… אבל עמי הארץ אל ייכנסו, דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו: רבי פרנסני. אמר לו: קרית? אמר לו לאו, שנית? אמר לו: לאו, אם כן במה אפרנסך? אמר לו פרנסני ככלב וכעורב, ושואל החת"ס: למה המשיל עצמו דווקא לעורב ולכלב? ותשובתו היא שרבי לא רצה לזון עמי הארץ מפני שאין להם חלק בתורה, אבל באמת יש גם לעם הארץ זכות בתורה במה שמחזיקין תלמידי חכמים, ועץ חיים היא למחזיקים בה, וגם אותם שאינם ממחזיקי תורה יש להם זכות במה ששותקים ואינם חורצים לשונם לדבר עתק בגאווה ובוז על תלמידי חכמים. והנה העורבים היו מביאים בשר ולחם לאליהו, והכלבים לא חרצו לשונם לבני ישראל וזה נחשב להם לזכות ששכרם להשליך להם הטרפה, ולזה רמז רבי יונתן בן עמרם לרבינו הקדוש.



המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .
(הישיבה לחזרה בתשובה ולהתחזקות תורנית של הציונות הדתית).