מר ברקת/ליאון הנכבד, כיכר ספרא, ירושלים

רגע, אבל בעצם, מה אני נותן לך פה נאומים על קדושתה של עירנו, אדוני ראש העיר הנבחר? יש נושא דחוף יותר, עוד לפני קדושתה של ירושלים

ידידיה מאיר , כ"א בחשון תשע"ד

1. שלום לך ראש עיריית ירושלים, וברכות חמות על הניצחון בבחירות.

אני לא נוקב בשמך, כי ברגעים אלה שבהם הטור הזה יורד לדפוס, יום שלישי, יום הבחירות, אין לי מושג מי אתה. אני לא יודע מי ינצח וייבחר בעוד כמה שעות לתפקיד החשוב. אבל מה זה משנה מי יהיה ראש העיר? משנה מה יהיו מעשיו ואיך תתנהל העיר בראשותו, ועל זה אני רוצה שנדבר עכשיו, מכובדי, מר ברקת/ליאון/אפשטיין (מחק את המיותר).

בשבועות שקדמו לבחירות עסקו כאן בעיקר בהשמצות ובתככים, במקום בשאלה מי המועמד הראוי ומה בעצם התפקיד שלו. תמיד זה ככה בבחירות, אבל הפעם בירושלים זה בלט במיוחד. כמעט לא דיברו על מה טוב לעיר הזאת, אלא רק על כך שדרעי הצניח מועמד על ירושלים. לא ברקת ולא ליאון היו כוכבי הבחירות, אלא דרעי. אבל רגע, איך המועמד הזה שדרעי הצניח? בואו נבדוק אותו לגופו, אולי הוא טוב לעיר? בזה איש לא התעניין. כי אצלנו העניין הוא כבר מזמן לא את מי אתה רוצה לראות מנצח – נדיר למצוא מצביעים שהם ממש אוהדים שרופים של פוליטיקאי כלשהו – אלא את מי אתה רוצה לראות מפסיד. אוכל אותה. זה המניע העיקרי בבחירות לכנסת ואפילו לרבנות הראשית, וגם השבוע ראינו את זה: לא משנה מי יהיה ראש העיר, העיקר שדרעי לא יחייך חלילה.


2. אבל כל זה מאחורינו, והנה נבחרת לתפקיד, אדוני ראש העיר. ועכשיו השאלה היא קודם כול מה היא ירושלים. ערב הבחירות שמענו המון דיבורים על הצורך בראש עיר ש"יחבר את ירושלים לכל חלקי האומה". שמעתי בשבועות האחרונים אפילו רבנים חשובים בציונות הדתית שחוששים שמא חס וחלילה ייבחר פה ראש עיר שלא יהיה חביב מספיק על התושבים החילונים. בגדול זה נכון, ירושלים היא לא רק של פלג אחד, אסור שהיא תהיה מגזרית. כמובן שחשוב מאוד שהכלכלה בה תפרח ושיהיו מקומות עבודה וגם מקומות בילוי ושלכולם יהיה נעים לגור בה ולבקר בה. אבל מצד שני, כלומר, מצד ראשון, היא עיר הקודש. וצריך לזכור את זה כל הזמן. ירושלים היא לא פריז (ואפילו לא גבעתיים, אה?).

לא מזמן פגשה אותי מכרה חילונית ששמעה שעברנו לירושלים. "איזה יופי!", היא אמרה, "אני אמנם גרה בתל אביב, אבל ירושלים שלכם כל כך מתפתחת בימים אלה. זה לא מה שהיה פעם. הכול שם פורח. לא מזמן ביקרנו בעיר בשבת. אני זוכרת את הזמנים האלה שפשוט לא היה לך מה לחפש בירושלים בליל שבת. נאדה. הכול סגור. היום אתה הולך ליד מתחם הרכבת הישנה ויש לך אינספור אפשרויות לבילוי של שבת. בתי קפה, מועדונים, חנויות. תענוג".

היא כמובן התבלבלה ושכחה לרגע מי עומד מולה, אבל אסור שאנחנו בעצמנו נתבלבל. זה לא עניין של דתיים וחילונים. זה עניין של לדעת איפה אתה נמצא. יתכן שאני תמים, אבל אני בטוח שגם החילונים בעיר לא היו רוצים לראות את ירושלים הופכת לתל אביב.

אולי, אדוני ראש העיר, כדאי שכל בוקר פשוט תקרא רק פסוק אחד או תפילה אחת או נבואה אחת שבה מוזכרת המילה "ירושלים". יש כל כך הרבה כאלה, שהם יספיקו לך לכמה קדנציות. תחשוב על זה: כמה פעמים מוזכרת רמת גן בתנ"ך? כמה פעמים מתפללים על בת-ים? וכמה על ירושלים...

אבל אתה יודע מה, למה לדבר על פסוקים? אתה יכול לקרוא אפילו שירים על ירושלים כדי לזכור כמה זה מחייב להיות ראש עיריית ירושלים, או רק סתם לגור בה. למשל השיר הזה של יהודה עמיחי. הוא לא היה דתי, אבל ידע טוב-טוב מהי ירושלים:

כָּל הַדּוֹרוֹת שֶׁלְּפָנַי תָּרְמוּ אוֹתִי

קִמְעָה קִמְעָה כְּדֵי שֶׁאוּקַם כָּאן בִּירוּשָׁלַיִם

בְּבַת אַחַת, כְּמוֹ בֵּית תְּפִלָּה אוֹ מוֹסַד צְדָקָה.

זֶה מְחַיֵּב. שְׁמִי הוּא שֵׁם תּוֹרְמַי.

זֶה מְחַיֵּב.

 

אֲנִי מִתְקָרֵב לְגִיל מוֹת אָבִי.

צַוָּאָתִי מֻטְלֵאת בְּהַרְבֵּה טְלָאִים,

אֲנִי צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת אֶת חַיַּי וְאֶת מוֹתִי

יוֹם יוֹם כְּדֵי לְקַיֵּם אֶת כָּל הַנְּבוּאוֹת

שֶׁנְּבְּאוּ אוֹתִי. שֶׁלֹּא יִהְיוּ שֶׁקֶר.

זֶה מְחַיֵּב.


3. רגע, אבל בעצם, מה אני נותן לך פה נאומים על קדושתה של עירנו, אדוני ראש העיר הנבחר? יש נושא דחוף יותר, עוד לפני קדושתה של ירושלים: סירחונה של ירושלים. העיר הזו מלוכלכת. ואנחנו כבר אחרי הבחירות - אני לא כאן סתם בשביל להשמיץ. זהו, נבחרת, אז בוא נודה ביחד על האמת: יש בעיה קשה עם הניקיון בעיר הזו. לפני מירוץ הפורמולה ולפני פסטיבל האורות ולפני הרכבת הקלה, צריך פשוט להסתער עליה עם המון מטאטאים, מסביב לשעון. לא משנה אם זה רחוב יפו או ארמון הנציב או אפילו רחביה, שום מקום בה לא מספיק נקי.

ואיפה הכי לא נקי בירושלים? בושה וחרפה, בעיר העתיקה. דווקא במקום שהוא לא רק הכי חשוב, אלא גם הכי מתויר. מיליונים מהארץ ומהעולם מגיעים לשם בכל שנה, אז למה אין שם סיירת ניקיון נמרצת, 242/6?

אני באמת לא רוצה להיות מאלה שמקטרים כל הזמן, וברור שלכל רשות מקומית יש את סדרי העדיפויות שלה, אבל אני פשוט לא מצליח להבין: מה יכול להיות יותר דחוף לך מזה שהדרך לכותל המערבי תהיה נקייה? אתה יודע מה, עזוב נקייה. רק שלא יהיה בה ריח רע. ריח של המיץ של הזבל, במחילה, שמטפטף משקיות האשפה של הפחים העולים על גדותיהם ברובע היהודי. 

אין ירושלמי אחד – חרדי, חילוני, ארמני – שלא יאהב אותך אם תלך על המהלך הזה בגדול בקדנציה הנוכחית. רק מגזר אחד יסבול מזה. חתולי ירושלים. אבל הם ממילא לא מצביעים לך.

 

================================================================

צילום סלולרי: ידידיה מאיר

התמונה הזאת צולמה השבוע בזמן ההלוויה של הרב אברהם צוקרמן זצ"ל, ראש ישיבת בני עקיבא הראשונה בכפר הרא"ה שעמד בהמשך בראש מוסדות בני עקיבא. מזכירתו הנאמנה ריקי, שעבדה איתו 25 שנים, הסכימה לבקשתי לפתוח את חדרו הפרטי בתוך הישיבה. בחדר הצנוע גיליתי כיסא שהריפוד שלו מרופט, ולצדו ארון עם המון נרתיקי תפילין. "אלה התפילין שהוא שמר בשביל הנוער מחבר העמים שבא ללמוד כאן", הסבירה לי ריקי, "כדי שיהיו להם תפילין להניח".

כמה שעות קודם לכן, בדרך לכפר הרא"ה, שמעתי ברדיו את הרב דרוקמן, בוגר הישיבה, מדבר על תפילין, אבל בהקשר אחר: "חשבנו שנהיה הדור האחרון של מניחי התפילין", הוא סיפר על הציונות הדתית של פעם, "כולם נסחפו החוצה מן המחנה, אף אחד כמעט לא המשיך לשמור תורה ומצוות, עד שקם המפעל החינוכי הזה". בחדר אפשר להתרשם ממקורות ההשראה של הרב צוקרמן: על הקיר תלויה תמונה גדולה של הסטייפלער, הרב יעקב ישראל קנייבסקי, אצלו למד תורה בישיבת נובהרדוק בפינסק. ומאחורי השולחן, זו לצד זו, ניצבות תמונתו של הרב קוק ותמונתו של החזון אי"ש.

מחוץ לחדר, ברחבת הכניסה, נישאו באותה שעה הספדים מרגשים. אלפים נפרדו שם מהרב בן ה98. אבל מכל הנאומים והדרשות ששמעתי, תפס אותי במיוחד סטטוס קצר שכתב תלמידו רועי לחמנוביץ' כבר במוצאי שבת, דקות ספורות אחרי שנודע על פטירת הרב. "בשנים שבהן למדתי במכינה בגבעת שמואל", הוא נזכר עשרים וחמש שנים אחורה, "כאשר הרב צוקרמן זצ"ל היה פוסע בקרבת מגרש הכדורסל, היינו נעצרים. לא מחשש שהכדור יפגע בו חס וחלילה, אלא כי לא נאה לשחק כאשר התורה נמצאת בקרבת המגרש".

כמה פשוט ויפה התיאור הזה, וכמה אנחנו צריכים רבנים כאלה. לא רבנים שהם סחבקים וחברים שלנו, לא כאלה שיורדים לרמה שלנו, אלא כאלה שמעלים אותנו לרמה שלהם. לא רבנים שישחקו איתנו כדורסל, אלא כאלה שנרגיש צורך לעצור לרגע את המשחק כשהם עוברים, בגלל הדרת הכבוד שהם מעוררים. בעידן שבו לכאורה הרבנות רק צריכה להתחבר אלינו, ויש באמת המון רבנים צעירים ומגניבים ומחוברים, לחמנוביץ' מזכיר לנו שנער במכינה בגבעת שמואל צריך לפעמים גם רב שהוא לא אח.