חיים בין עסקה למחווה

יוסי צור , כ"ד בחשון תשע"ד

יוסי צור
יוסי צור
צילום: פלאש 90

כמו בעינוי סיני אנחנו המשפחות השכולות חיות בחשש בין שחרור מחבלים אחד למשנהו, בין עסקה למחווה, לפעמים זה בא בהפתעה ולפעמים יש זמן להתרגל, לחשוב, להילחם ולנסות לשנות את רוע הגזירה.

נראה כאילו שום דבר לא עומד בדרכה של הממשלה שמתעקשת להמשיך ולהיות היחידה בעולם שמשחררת רוצחים מורשעים. קהות החושים וההתעלמות שוברות שיאים, האדישות שלהם הורגת אותנו ולאף אחד לא אכפת. שרים כמו בוגי יעלון או ישראל כץ שעמדתם הפוליטית ידועה מתבטלים בפני רוה"מ והג'וב ובמקום לקום ולומר עד כאן, אם לא יפסק הטירוף אנו מתפטרים, הם מורידים ראש ובולעים עוד צפרדע פלסטינית, העיקר להישאר על הגלגל.

נראה כאילו אין לאן ללכת ולקבל עזרה. הפוליטיקאים בענייניהם, בג"ץ מוכן להתערב בהכל חוץ משחרור מחבלים רוצחים, הציבור הרחב אדיש ולא מבין שזו גם הבעיה שלו, הבטחון שלו, הילדים שלו הם אלה שישלמו את המחיר.

מדינת ישראל שמשחררת כל כך בקלות מאות ואלפי רוצחים, נתנה לי בסך הכל אפשרות לכתוב מכתב התנגדות לשחרור רוצחי ילדי. סוג של כסת"ח משפטי, הסכם שנרקם בבג"ץ בין שופטי בג"ץ והפרקליטות. כדי לצאת ידי חובה יקבלו בפרקליטות מכתב של המשפחה שיוכנס לתיק של המחבל. אני לא מאמין שיש אחד בישראל שמאמין שמי שמכין את רשימות השחרור קורא את זה ברצינות. בעסקת שליט השמות הוסכמו עם החמאס "כמקשה אחת" אמרו בפרקליטות ואי אפשר להוציא אפילו אחד מהרשימה שכן זה מהווה הפרת הסכם כוללת. אז למה טוב המכתב? שיטת הצעטלאך מודל 2013.

לאחרונה, אמא שכולה שביקשה להכניס כזה מכתב לתיקו של רוצח בנה, ערבי ישראלי שמועמד לשחרור במחווה הקרובה, גילתה כי גם הוא
מדינת ישראל יכולה וצריכה ללמוד מהאמריקאים שנפטרו מגופתו של בין לאדן בים במקום בו אף אחד לא ימצא אותו ולא יוכל לדרוש אותו בעתיד. הבריטים בזמנו היו קוברים רוצחים עם שאריות חזירים כדי לטמא אותו, מה שהוריד פלאים את כמות הפגיעות נגדם על ידי הערבים
הכניס מכתב לתיקו, במכתב מתברר כי בכלא הוא הקים משפחה, הוליד ילדים, ועכשיו הוא מתלונן למה אינו משתחרר. החמאס דואג למחבליו, הרש"פ למחבליו ולו לאותו רוצח ערבי ישראלי אף אחד לא דואג, לכן הוא דורש לשחררו באחת המחוות הקרובות שכן הוא מופלה לרעה לעומת חבריו הרוצחים הפלסטינים. המוכשרים שביוצרים לא מסוגלים לייצר תיאטרון אבסורד שכזה.

מדינת ישראל הרחומה חוקקה את חוק נפגעי עבירה אלא מי מקיים אותו? במקרה של האמא שגילתה שרוצח בנה רוצה להשתחרר אולי היה עדיף לא לדעת שהרוצח מקים משפחה וסכוייו להשתחרר על ידי הממשלה גדולים למדי, הרי בנה הנרצח לא יחזור עוד לעולם מקברו.

אבל לפעמים המציאות המפתיעה עולה על כל דימיון, הנה לפתע ידיעה בתקשורת – עומדים להחזיר גופות מחבלים לרש"פ, ביניהן גופת המחבל המתאבד שרצח את הבן שלי  אסף לפני כעשר שנים. בעינוי הסיני, ההמתנה לנפילת טיפת המים הבאה היא שיוצרת את הסבל הגדול, גם בעינוי ה"ביבי" אותו דבר, עסקת שליט, מחווה למו"מ הנערך עכשיו בארבע פעימות, ועכשיו הסכמת המדינה להחזיר גופות , והסבל הנורא והכאב הבלתי נסבל ביניהן ובגינן שובר שיאים. איך אפשר לחיות כשאי אפשר לדעת מתי תפתיע המדינה בשחרור מחבלים חיים או החזרת גופות. אפילו המוות לא סופי פה.

אני לא מבין מה משיגים בצעדים ההזוים האלה? ראש הממשלה שלי גורם לי סבל נוראי בהחזרת הגופה של המחבל וגורם תענוג עילאי לאמו של המחבל הרוצח? חוץ מזה מה הוא משיג? למה הוא עושה לי את זה?

אמו של המחבל שרצח את בני, שקיבלה את הבשורה כמונו, באותו הזמן, סירבה לנקוט במנהגי האבלות המוסלמים, ללבוש שחורים, לקבל את המנחמים בקפה מר, כנהוג בחברה בה היא חיה. לחילופין בחרה להמשיך בחייה, מלבושיה ולחלק סוכריות וממתקים לאורחיה, לדבריה היא בוחרת לחגוג את מותו של בנה. שלושה ימים של חגיגות על היות בנה רוצח. אני הייתי בהלם בעשרים וארבע השעות הראשונות, אני לא זוכר כמעט כלום מהיממה הראשונה אחרי שהודיעו לי על מותו של בני. והנה אמא פלסטינית ששונאת את ילדי יותר מאשר היא אוהבת את בנה, מהללת את תרבות המוות והרצח של החברה הפלסטינית.

ובכלל, חוק נפגעי עבירה חייב את המדינה להודיע לי שהיא הסכימה להחזיר את גופתו של רוצח בני למשפחתו. לא הודיעו לנו. עברו על החוק. את מי תובעים? נכנסים לתחנת משטרה ומגישים תלונה נגד ראש הממשלה? חוקים שנחקקים ללא תוכן ויכולת ביצוע לא שווים הרבה, הם עלה תאנה על ערוותה של הממשלה ומעשיה הבזויים.

מדינת ישראל יכולה וצריכה ללמוד מהאמריקאים שנפטרו מגופתו של בין לאדן בים במקום בו אף אחד לא ימצא אותו ולא יוכל לדרוש אותו בעתיד. הבריטים בזמנו היו קוברים רוצחים עם שאריות חזירים כדי לטמא אותו, מה שהוריד פלאים את כמות הפגיעות נגדם על ידי הערבים. גם בישראל רוצחי המונים, מחבלים מתאבדים שרוצחים ילדים שחוזרים מבית הספר אינם ראויים לקבורה אנושית, הם ראויים לקבורת חמור.

וכמו אחרי מחוות השחרורים לפני מספר שבועות, אנחנו נראה בכפרים הפלסטינים, הלוויות ענק בהשתתפות אלפי אנשים, האדרת שמם של רוצחים נוראים, הפיכתם לסלבריטאים, מושא לחיקוי על ידי הדור הצעיר. השטח התוסס, הבוער, העומד בפני לחצים רבים כל כך, אינו זקוק לזה, תוספת שמן על מדורת הטרור המתעורר.

לאחרונה, בנושא אחר של ירידה מהארץ, אמרה מישהי כי לא היא עזבה את המדינה, המדינה עזבה אותה. זה נכון לא רק בכלכלה, גם בבטחון ובמלחמה בטרור.