אבדן המוסר היהודי
אבדן המוסר היהודי

אחד מהמרצחים הנאלחים שפרצופו יצהל בקרוב בתהלוכת הנצחון בחוצות הערים הערביות, רצח את סבתנו יהודית אוסטרן הי"ד.

מול עיני בעלה, ואחותה המסורה שגידלה אותה כאם לאורך שנות השואה עלתה יהודית באש השמימה בחג הסוכות התשנ"ג, כשהיא בת 57 בלבד. שמונה יהודים נוספים נפצעו בפיגוע.

בת 4 היתה יהודית (אידה) כשהתייתמה מאמה. בעקבות המחלה הממושכת נותרו שלמה, אבי ושלושת בנותיו בעוני גדול. רבקה, האחות בת ה15, טיפלה באחותה הפעוטה במסירות, אך האשה החורגת לה נישא אביה של יהודית, נעלמה מבית המשפחה זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, וגיוסו של האב לשורות הצבא האדום, בו נספה ככל הנראה.

יום אחד עמדו מניה ורבקה, אחיותיה הגדולות של יהודית, בהמתנה בתור הארוך לקבלת קצבת הלחם היומית. התור התארך כרגיל וההמתנה ארכה זמן רב. כששבו הביתה הופתעו לשמוע מפי השכנים כי בהעדרן הגיע רכב גדול ולקח את ה"דודה", הלא היא האם החורגת עם כל מיטלטליה...

החשש מפני הפצצות הגרמנים גרם לשלושת האחיות לעזוב את הבית למשך 'לילה אחד בלבד', אך אליו לא חזרו לעולם. הן הצטיידו במעיל, שמיכה וכרית עבור האחות הקטנה, וקצת לחם וריבה. לאחר שחצו את גדר הדנייפר, נסחפו האחיות לזרם הפליטים שנמלט ממטר ההפצצות הגרמני, והן מצאו עצמן צועדות במשך ימים ארוכים. בסופה של תקופה ממושכת של נדודים, רעב וחוסר אונים, הופנו האחיות לקולחוז סובייטי (חווה שיתופית קומוניסטית) במחוז סטלינגרד. ההפצצות שהגיעו לעומק רוסיה הביאו לבריחה לקולחוז מרוחק יותר.

מדי יום היו מניה ורבקה יוצאות לקטיף ירקות שהיה מרוחק מספר קילומטרים מביתן. במשך היום קיבלה כל אחת שתי מנות אוכל, ולאחר מנ

שחרורם של אלו המבקשים לשפוך דם יהודי בכל מחיר ובכל גיל, רומס את הצדק ומהווה אובדן מוסריות. ממשלת ישראל מכירה דה-פקטו במרצחים השפלים כלוחמי חופש לגיטימיים, ובמעשי הרצח שלהם כפעולה צבאית - ומאפשרת את שחרורם כחיילים בתום מלחמה

ת הערב היו אמורות להישאר ללון במקום כדי להספיק להתייצב השכם בבוקר להמשך העבודה. מניה ורבקה חלקו ביניהן צלחת מרק אחת ואת השנייה הביאה רבקה לאידה. בכל לילה צעדה רבקה עם צלחת המרק את הדרך הארוכה ובהגיעה מצאה את הבית שקט, כולם כבר ישנו, מלבד אידה הקטנה שישבה בחוץ והמתינה לאחותה המסורה ולצלחת המרק... לאחר שאכלה את המרק הייתה אידה נרדמת. רבקה נשארה לנוח מעט ואח"כ הייתה עושה את דרכה חזרה בריצה כדי לא לאחר חלילה לעבודה בבוקר. במשך הזמן הוחלפו מדי פעם מקומות העבודה אך את מנת המרק היומית תמיד חסכו האחיות מפיהן ושמרו לאחותן הקטנה.

עם תום המלחמה נשלחו רבקה ואידה לבית יתומים. בהגיען לשם נאמר לרבקה, שהיא בוגרת מדי מכדי להצטרף אליהם ומשום כך לא תוכל לגור עם אחותה בבית היתומים. אידה שמעה זאת ותפסה בחוזקה את ידה של רבקה, מחשש שמא יפרידו אותה מאחותה שהייתה עבורה הדבר היציב והבטוח ביותר בעולמה. לאחר שסירבה לאכול ולישון הציעה מנהלת המוסד שרבקה תישאר במוסד כעובדת מטבח.

לאחר עלייתן של שלושת האחיות ארצה, התנתה רבקה את נישואיה רק לגבר שיסכים כי אחותה הקטנה תגור בביתם. התנאי לא הקל על תהליך מציאת הבעל, לבסוף נשאה רבקה ליעקב פוקס, אך הם לא זכו להיפקד בילדים. יהודית נישאה למשה אוסטרן, אף הוא ניצול שואה שעלה ארצה והפך לפלמחניק דתי ועליז. שתי הבנות שנולדו להן הקימו בתים לתפארת בדולב ובקרני שומרון.

את שבת חול המועד סוכות תשנ"ג עשו משה ויהודית בבית הבת הבכורה ביישוב דולב. לשבת המשפחתית הצטרפה האחות רבקה ובני משפחה נוספים. במוצאי השבת עלו כולם על רכב ההסעה שהזמינו, מבלי לדעת כי הרוצחים אורבים להם בהמשך הכביש.

יהודית העדיפה לשבת מאחור, ומשה ורבקה גיסתו ישבו לצד הנהג. הנסיעה דרך הכפרים הערביים עברה בשלום. שום אבן לא נזרקה. חבל מודיעין כבר נראה באופק ונראה שאפשר כבר לנשום לרווחה. כשהתקרבו ליישוב מתתיהו (היום בלב מודיעין עילית) נגע הרכב בחוט הפעלה של מטען צד שהונח על הכביש, וקול פיצוץ עז נשמע. הנהג שנפצע בבטנו יצא מן הרכב והחל לירות לכל עבר מחשש למארב מחבלים. כשהוא פצוע סייע הנהג בחילוץ הפצועים, ולאחר מכן רץ להזעיק עזרה. ברגע הראשון ניתן היה עדיין להמלט מן הרכב. משה ורבקה יצאו מן הדלת הקידמית ללא פגע. הדלת הצדדית נתקעה, הילדים הוצאו דרך החלונות ושאר המבוגרים חולצו דרך הדלת הקדמית. ברגע האחרון חולצה מילה, (קרובת משפחה שאך זה עלתה מאוקראינה) שנפצעה באורח קשה דרך דלת הטרנזיט האחורית.

רק יהודית נותרה ברכב. תוך זמן קצר נשמע פיצוץ מחריד נוסף והרכב כולו החל לעלות באש. המומים ופצועים עמדו כולם מסביב מבלי יכולת להושיט עזרה ליהודית שנותרה לכודה בפנים ועלתה בסערה השמימה. המחזה היה בלתי נתפס במיוחד עבור רבקה שנשאה את אחותה לאורך כל מוראות השואה במסירות עצומה, ולא היה לאל ידה להושיע. בצעדים כושלים עשו הנוסעים הפצועים את דרכם בכביש השומם מאדם בנסיון לפגוש נפש חיה שתסייע להם. רק לאחר שהתקדמו כברת דרך הגיעו כוחות החילוץ, אך את יהודית כבר לא ניתן היה להושיע. מילה, בת המשפחה שנפגעה, אושפזה עם כוויות במצב קשה ורק לאחר כחודש ימים שוחררה מבית החולים.

לכל קרבן טהור שנרצח על קידוש ה' יש סיפור אישי, ובכל שם ושם טמון עולם ומלואו. לא ניתן לקנות דם בדמים. הבטחות נלעגות על בניה כאתנן לשחרור הרוצחים, מהוות למעשה צעד נוסף לעבר התהום המוסרית, המלווה את קו החשיבה הדורש בניית בתים תמורת פיגועים. בתחילה בונים כתגובה על הרצח, ואח"כ גם משחררים רוצחים בתמורה לבניה. התורה הקדושה הזהירה מפורשות במילות הנצח "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת, כִּי מוֹת יוּמָת... וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ, כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ, וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ, כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ".

לרובא דאינשי, באופן טבעי, פני הנרצחים וזכרונם הולכים ומתעמעמים. הזעם עולה בגרון אך יורד חזרה למעמקי הבטן תוך זמן קצר מכח הכבידה. אך עבור בני המשפחות נותר הכאב חד כביום העקדה, והעלבון צורב כמכוות אש בבשר החי.

כדאי לכולנו להזכר, בכל לילה מסכנים חיילי צה"ל את חייהם כדי לעצור מחבלים. זו איננה היסטוריה אלא חתיכת מציאות, עכשווית ביותר. רק בחודש האחרון נרצחו שלושה יהודים על ידי ערבים, ועוד כחמישים נפצעו. בתקופה זו הותקפו יהודים באלפי אבנים, מאות בקבוקי תבערה, ועשרות מטעני חבלה. לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שהתגברות הטרור, קשורה מוראלית וטכנית לשחרור המחבלים עליו החליטה הממשלה כמחווה מטופשת למנהיג המחבלים אבו מאזן, לקראת משא ומתן חסר תוחלת. שחרורם של אלו המבקשים לשפוך דם יהודי בכל מחיר ובכל גיל, רומס את הצדק ומהווה אובדן מוסריות. ממשלת ישראל מכירה דה-פקטו במרצחים השפלים כלוחמי חופש לגיטימיים, ובמעשי הרצח שלהם כפעולה צבאית - ומאפשרת את שחרורם כחיילים בתום מלחמה. אם אלו זוכים להכרה, מה הטעם במעצרם של המחבלים שרצחו את גל קובי, תומר חזן, ושריה עופר? האם זכרוננו כה קצר?

קולם של הקדושים שואג בלחישה מסוף העולם ועד סופו, ארץ אל תכסי דמנו ואל יהי מקום לזעקתנו. וצעקה זו פונה בתביעה אל כולנו: האם נתעורר בעצמנו, או שנמשיך לבוסס בשקט המבאיש? המאמר פורסם השבת בשבועון עולם קטן. 

יהודית אוסטרן