שר הכלכלה, נפתלי בנט, החליט להיות לרגע גם שר חינוך. עם סיום שביתת המכללות הטכנולוגיות קרא בנט לישראלים הצעירים להפסיק עם הריצה ללימודי משפטים ולהעדיף לימודים טכנולוגיים על פני "עסקי אוויר", כלשונו. והאמת, אפשר להבין את יו"ר הבית היהודי, שכן בלי קסם הטכנולוגיה הוא עצמו לא היה מגיע לאן שהגיע, ויותר מכך – לא היה יכול להישאר שם.
פלאי הטכנולוגיה מאפשרים לבנט, למשל, להציב בפנינו מציאות מדומה. בלי שום מכשור או משקפיים מיוחדים, אנחנו יכולים לחיות חיים מושלמים בארץ נהדרת עם ממשלה מצוינת. במציאות הזאת, מפלגת הבית היהודי לא יושבת בממשלה שמשחררת רוצחים. גם אין עסקה של הפשרת בנייה תמורת שחרור מחבלים, כי בטכנולוגיית המציאות המדומה אין הקפאת בנייה, ולכן אין מה להפשיר. באותו יקום דמיוני אנחנו חיים תחת שלטון ימני שבונה בכל שטחי ארץ ישראל.
בעולם המדומה של בנט ומפלגתו, יהודים יכולים להתפלל על הר הבית. הכתם הגזעני, המביש והבלתי מוסרי של איסור על תפילה במקום קדוש פשוט לא קיים. בעולמו של בנט, לבית היהודי יש השפעה ממשית בתוך הממשלה, ולכן טוב שהיא עדיין נמצאת בה. דרך הטכנולוגיה החדישה הזאת, אנחנו חיים בעולם שבו המאבק הבין-מפלגתי בתוך הממשלה הוא אותנטי ואינו אחיזת עיניים, מאבק שבו כל מפלגה פועלת מתוך להט פנימי אמיתי ולא כהצגה בפני הבוחרים.
הלימודים הטכנולוגיים מאפשרים לנו לחזות בעולם לא אמיתי ולהאמין שישראל חזקה, בעלת כבוד עצמי, מדינה שנאבקת על זכויותיהם הבסיסיות של אזרחיה. בעולם הזה אנחנו אפילו יכולים לא לראות את ציפי לבני ממטר. רוצו ללמוד טכנולוגיה, אנשים, זה העתיד שלנו. הדבר היחיד שיאפשר לנו לשרוד.
ניצחון המפסידים
בעולם המציאות המדומה אפשר גם למכור לנו שהבית היהודי הגיע להישגים גדולים בבחירות לרשויות המקומיות. אבל כאן לא מדובר רק בפיתוח טכנולוגי משוכלל של יו"ר הבית היהודי. גם סיקור ניצחונו של ניר ברקת בירושלים מגלה התעלמות תקשורתית כמעט גורפת מהעולם האמיתי, מהמציאות האנטי-דמוקרטית המטרידה.
מי שעקב אחר העיתונות הכתובה, בדפוס וברשת, יכול היה לחשוב שברקת השיג תמיכה מקיר לקיר, בעוד יריבו משה ליאון מגרד בקושי את תחתית החבית. לרגע שכחנו שנדידה של שלושה אחוזים מהכא להתם, כ 6,000 קולות בסך הכול, הייתה ממליכה על ירושלים ראש עיר שבא משום מקום (כן גבעתיים, אני מדבר עליכם) שנאבק בראש עיר מכהן, פופולרי ודי מוצלח. 45 אחוזים מדהימים קיבל משה ליאון, אף לא אחד מהם בזכות הכריזמה יוצאת הדופן או הישגי העבר המיוחדים שלו.
יכול ניר ברקת לחגוג כרצונו, ויכולה התקשורת הכללית להפגין שביעות רצון מבחירתו, אבל השורה התחתונה היא אחת: בעיר הבירה של ישראל יכולים שני קומבינטורים פוליטיים לקחת מועמד חיצוני לא מאוד מוכר ונטול כל בשורה, אם כי חובש כיפה וספרדי ולפחות זמנית גם אוהד בית"ר, ובאמצעות אינספור מניפולציות ועסקאות להגיע איתו כמעט עד לפסגה. טועה מי שמספיד היום את אריה דרעי ואביגדור ליברמן – דווקא ההפסד בירושלים מוכיח כי השניים הם עדיין מכשפים פוליטיים רבי עוצמה שמסוגלים להשיג כמעט את הכול. כמה מדכא.
הקריירה שחוסלה
כדורגלן הפועל תל אביב איתי שכטר – לא, הוא לא משלם לי על אזכור שמו במדור מדי שבוע – כיכב שלא בטובתו באחד האייטמים של 'יציע העיתונות', תוכנית האולפן הקולנית של ערוץ הספורט. בשבוע שעבר התארח בתוכנית עדי רובינשטיין, כתב בכיר ב'ישראל היום' ואוהד הפועל, שביקר בחריפות את שכטר ומחה על הקרדיט המוגזם שהוא מקבל ממאמנו. "מחסל הקריירות", כינה העיתונאי את השחקן, תוך שהוא מתכוון לקריירות של שני מאמניו הנוכחיים, רן בן-שמעון בהפועל תל אביב ואלי גוטמן בנבחרת ישראל.
לא חלפו 48 שעות, ושכטר הוביל את קבוצתו לניצחון 0:5 על רמת השרון, תוך שהוא כובש בעצמו שלושה מהשערים, מבשל את שני האחרים ומציג משחק כמעט מושלם. חיפשתי השבוע את האייטם הטלוויזיוני עם רובינשטיין בערוץ הווידיאו של אתר ערוץ הספורט. מתברר שהקטע נחתך מהתוכנית המוקלטת. מה שנותר הוא הפתיח המוזיקלי של האייטם, שגם הוא לועג לשכטר ("כל מאמן מציב עליי שמירה / אך רגליי הן עקומות נורא"), ומיד לאחר מכן מופיע המעברון לאייטם הבא. סביר להניח שרובינשטיין עצמו ביקש לגנוז את הריאיון, ואולי בכך החמצנו קריירה טלוויזיונית חדשה ומפוארת של עוד פרשן בשקל. מותר להעריך שבזמן הקרוב רובינשטיין יוותר על הופעות מסך ויעדיף לחזור אל חיקה הבטוח של הכתיבה העיתונאית. שם, לפחות, עדיין אפשר לעטוף בו את הדגים.
בקטנה
מה לא היה לנו בתוכנית הריאליטי המוזיקלית 'הכוכב הבא': פליט סודני, תייר קוריאני, עולה חדש, זוג חרדים, ערבי ומתנחל ובטח שכחתי עוד כמה. בסדר, הבנו. בעונה הבאה אני מצפה מההפקה שתצדיק את שם התוכנית ותביא לנו חייזר אמיתי. או לפחות מישהו שיעבור שלב רק כי הוא יודע לשיר. שבת שלום.