יום חמישי אחד ביקר אשר, יהודי שומר מצוות, בבית הרפואה איכילוב בתל אביב, לצורך בדיקת סי טי. בעודו ממתין בתור ראה צעיר שראשו היה חבוש בכיפה ובתחבושת גדולה.

אשר הסתקרן ממראהו והחליט לפתוח עמו בשיחה. "שלום, אפשר לשאול מה קרה לך?" שאל.

"אתחיל לספר לך מה עבר עליי מיום שלישי בבוקר ועד עכשיו, ואז תבין את הכול", ענה הבחור, רונן, והחל לספר:
"שלשום פתחתי את היום בביקור בביתו של עופר, חבר טוב שלי, בחור רחב אופקים ורציונלי שהחל להתקרב ליהדות. לא הצלחתי להבין איך אדם חכם כמוהו חוזר בתשובה. הוא ניסה לשכנע אותי לבדוק את אמיתות היהדות באיזה סמינר בסוף שבוע, אבל סירבתי בתוקף כשאני חושב: מה פתאום שאכניס את ראשי לכל הסיפור הזה?!

"יצאתי מביתו כשאני מהורהר. באותו בוקר חיכיתי במתח רב לשיחת טלפון מחו"ל שעניינה ממש דיני נפשות, ולכן בכל דקה הסתכלתי על צג הטלפון הנייד כדי לראות אם מישהו מצלצל אליי. הייתי צריך לנסוע על האופנוע לאיזה מקום בעיר. באחד הרמזורים עמד קבצן שהושיט לעברי קופה וביקש תרומה. הוא לא נראה כמו קבצן רגיל ומוזנח עם בגדים בלויים וכל היתר, אלא נראה אחרת - היו לו שיער וזקן לבנים, והדרת פנים מרשימה. מעולם לא ראיתי קבצן כזה.

"שלחתי את ידי לכיס, אבל בגלל הקסדה לא ידעתי בדיוק כמה כסף אני שם בקופה. כשהנחתי את הכסף בפנים אמר לי הקבצן: 'יהודי, נתת לי שלושים שקלים. אתה בטוח שזה בסדר?'. עניתי לו: 'אם שמתי, אז שמתי. עכשיו תברך אותי'. הקבצן אמר: 'צדקה תציל ממוות'".

"זה לא נשמע לי כמלמול שגרתי של מקבץ נדבות, אלא יותר כהבטחה. המשכתי בנסיעה, ופתאום הטלפון הנייד שלי החל לרטוט. קיוויתי שאולי זו השיחה החשובה שאני מצפה לה. שלחתי את היד אל המכשיר כדי לענות, ובלי לשים לב, עברתי ברמזור אדום. מהצומת שמולי הגיחה משאית במהירות גדולה, אבל נהג המשאית הבחין בי בשנייה האחרונה, לחץ בכול כוחו על הברקס והמשאית נעצרה ממש במרחק כמה סנטימטרים ממני. הרגשתי באופן מוחשי את המילים 'צדקה תציל ממוות'.

"למחרת, עדיין נרגש מהנס שאירע לי, הגעתי למסעדה שבבעלותי בתל אביב, וביחד עם שותפי התחלנו להכין כריכים ללקוחות שעתידים להגיע. והנה נכנס למסעדה יהודי זקן ובידיו בשמים להרחה, כדי לזכות יהודים בברכת 'בורא עצי בשמים'. ביקשתי ממני ענף אחד של עצי בשמים, בירכתי כנהוג ונתתי לו כמה מטבעות לצדקה, כשאני נזכר שוב בפתגם 'צדקה תציל ממוות'.

"בהמשך הבוקר נכנס למסעדה בן-מיעוטים וביקש כריך. הכנתי לו את הכריך כפי שביקש. 'עשרים שקלים בבקשה', אמרתי, והוא ענה בכעס: 'בכל מקום זה עולה חמש עשרה!'. אמרתי לו שאצלנו זה המחיר, ואם הוא לא מעוניין לקנות את הכריך שהכנתי במיוחד בשבילו, לא אקפיד עליו כלל. בתגובה הוא הכניס את ידו לתוך המקרר והשליך את כל תכולתו על הרצפה, גרם לנזק גדול וגורש מהמסעדה על ידי שותפי.

"לתומי חשבתי שבכך תם העימות בינינו, אך עד מהרה התבדיתי. כמה רגעים לאחר מכן חזר בן-המיעוטים עם תשעה מחבריו כשבידיהם אלות, והחלו לחבוט ללא רחם בי ובשותפי בכל חלקי גופנו. דם החל לזוב מראשי, והרגשתי שאני עומד למות. לאחר זמן קצר שנראה לי כמו נצח, הם החליטו כי סיימו ללמד אותנו לקח ועזבו במהירות את המקום. מיד הובהלנו לבית החולים איכילוב, אבל בכל הבדיקות שנעשו לנו התברר ששום דבר לא קרה מלבד חמישה עשר תפרים בראשי ומכות יבשות בידי. גם שותפי לא ניזוק באופן קשה. צדקה תציל ממוות".

רונן המשיך לספר לאשר: "אחרי שני המקרים האלה נזכרתי בעופר, והבנתי טוב מאוד מה אני צריך לעשות. בלי לחשוב יותר מדי השגתי כיפה ושמתי על הראש התפור. כעת אני לא זקוק להוכחות שהתורה אמת, ורק רוצה ללמוד תורה ולהתחזק במצוות. נפלת לי משמיים, כבוד הרב, אולי אתה מכיר מקום מתאים בשבילי?"