מעשר לתורה

בימי קדם היו הכוהנים והלויים אחראים על לימוד התורה והחינוך ותוקצבו בכעשירית מהתוצרת, שרובה הייתה חקלאית. תלמידי החכמים, לעומת זאת, שיננו את תלמודם תוך כדי עבודתם. לאחר החורבן ועם התמעטות התקציבים וכתיבת התורה שבעל פה, התחילו לממן את הרבנים ובהמשך גם את תלמידיהם. כיום נראה שיש לגבות מעשר מהתמ"ג לצורך לימוד התורה. המעשר יממן גם חלקים מלימודי החול ומהקורסים באקדמיה ואת שכרם של היועצים והפסיכולוגים. במציאות הנוכחית 'חוק צֹהר' הוא הכרחי.

הרב אליעזר מלמד , כ"ז בחשון תשע"ד

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד
צילום: פלאש 90
חזון לימוד התורה - היבט תקציבי

בטור הקודם ניסיתי לצייר את חזון לימוד התורה בעם ישראל לשלוש רמותיו, ואת התיקון העצום שיכול להיות לעם ישראל ולעולם כולו מהגשמתו. הפעם נתייחס להיבט התקציבי של חזון זה על פי העקרונות שלמדנו בתורה.

תקציב הלויים והכוהנים

התורה ייעדה את בני שבט לוי ובכללם הכוהנים, שיהיו עוסקים בלימוד התורה, בחינוך, בהוראה הלכתית ובהדרכה אישית, יחד עם מלאכת המקדש. כדי שיוכלו להקדיש את חייהם לכך, ציוותה התורה שלא ישתתפו בחלוקת הארץ לנחלות ולא יעסקו בעבודות השדה שבהן עסקו למעלה מתשעים אחוזים מהאנשים, אלא בני ישראל יקצו להם ארבעים ושמונה ערים בכל גבול ישראל, ומשם יפיצו תורה בישראל. תמורת עבודת הקודש שלהם קיבלו הלויים מעשר מכל היבול, ומתוכו הפרישו מעשר לכוהנים. בנוסף לכך קיבלו הכוהנים תרומה גדולה, שהיא כשני אחוזים מהיבול (במדבר יח). כלומר, כשנים עשר אחוזים מכלל היבול החקלאי ניתן לכוהנים וללויים. גם מהבהמות הפרישו כשיעור זה לכוהנים (בכורות וזרוע ולחיים וקיבה). 

צריך לציין שבמשך כל הימים שעם ישראל חי בארצו, כתשעים אחוזים מהתמ"ג (תוצר מקומי גולמי) נוצר בחקלאות. יוצא איפוא שעל פי התורה, יש להפריש כעשירית מהתמ"ג לצורכי לימוד תורה וחינוך.
 
תלמידי החכמים שבישראל

מעבר לכך, תלמידי חכמים מבני שאר השבטים לא קיבלו את פרנסתם מקופת הציבור, אלא היו עוסקים במלאכתם, חקלאות או מקנה, תוך שהם משננים את תלמודם ומעמיקים בו. שכן כל לימוד התורה שבעל פה נעשה בלא ספרים, וגם עבודות השדה והמקנה בדרך כלל לא דרשו תשומת לב רבה, כך שיכלו לעסוק בתורה בעל פה בשקידה תוך עבודתם. ובשעות שלאחר מכן יכלו ללמד תלמידים ולומר בפניהם את החידושים שהתחדשו להם במשך עבודתם. והם היו חברי בתי הדין שהתכנסו פעמיים בשבוע בשעות הבוקר. וכל זמן שלא הוצרכו לפנות שעות רבות כדי ללמד תלמידים או כדי לדון דינים, יכלו להמשיך במלאכתם. לעיתים היו להם חברים שהסכימו לפרנסם, כדוגמת הסכם זבולון ויששכר, כדי שיוכלו לעסוק בתורה וללמד תלמידים בלא טרדות. 
נמצא שעל פי הדרכת התורה, הכוהנים והלויים נשאו בעול העיקרי של החינוך והוראת התורה וההלכה. ותלמידי החכמים הגדולים שבישראל היו פטורים מכך, שכן היו עוסקים במלאכתם. 

התקציב לאחר החורבן

בתהליך הדרגתי נחלש מעמדם של הכוהנים והלויים. מעת שגלו עשרת השבטים בשלהי תקופת בית המקדש הראשון, נפסקה החובה להפריש תרומות ומעשרות מהתורה ורק מדברי חכמים נצטווינו להמשיך להפריש תרומות ומעשרות, ובתנאים מסוימים הקלו בזה. מעת שפסקה הטהרה, כבר לא יכלו הכוהנים לאכול את תרומותיהם. גם מעשר ללוי רבים לא הפרישו מסיבות שונות, חלקם בהיתר וחלקם ברשלנות, ולא כאן המקום להאריך בזה. בנוסף לכך, במשך הזמן נתרבו היהודים שלא התפרנסו מחקלאות. ובחוץ לארץ, גם העוסקים בחקלאות אינם צריכים להפריש תרומות ומעשרות. כך נפסק תקציבם של הכוהנים והלויים - לומדי התורה והמחנכים.
ואמנם קבעו חכמים שמצווה להפריש מעשר כספים מכל רווח, ועיקר ייעודו למען לומדי תורה, כדי שיוכלו ללמד תורה לישראל. אולם בפועל לא הפרישו מעשר לקיום התורה בישראל. שתי סיבות עיקריות לכך: הראשונה - על פי ההלכה כל מי שפרנסתו דחוקה פטור מהפרשת מעשר (שלא כמו תרומות ומעשרות, שגם העניים חייבים בהם כעשירים). השנייה - בשעת הצורך החזיקו עניים מכספי מעשר כספים. מעבר לכך, מכיוון שחיוב מעשר כספים מדברי חכמים, היו שלא הקפידו לתתו. 

כך יצא שבפועל עם ישראל הקדיש הרבה פחות ממעשר מהתמ"ג שלו ללימוד תורה וחינוך. כל זה גרם כמובן לפיחות במעמד לימוד התורה לעומת המצב הרצוי. 

ואף על פי כן, למרות התנאים הקשים, ישראל קדושים העמידו את לימוד התורה בראש סולם הערכים, תוך נכונות להשקיע בו זמן ומשאבים, ודאגו תמיד שבכל קהילה יהיו אנשים שילמדו את הילדים תורה, ובשעת הצורך השלימו את משכורתם מתוך קופת הציבור. 

מעמד הרבנים

בתחילה, בימי האמוראים והגאונים, רוב תלמידי החכמים שלימדו את המבוגרים עדיין התפרנסו מיגיע כפיהם. ברבות השנים התברר שאם הרבנים יצטרכו להתפרנס מיגיע כפיהם, לא יהיו רבנים בישראל. שכן הותר לכתוב את התורה שבעל פה, וחומר הלימוד התרבה, וכדי להקיף את כולו היה צורך להשקיע זמן רב בלימוד מתוך ספרים. במצב זה רוב תלמידי החכמים לא היו מסוגלים לעסוק בפרנסתם ויחד עם זאת להגיע לרמה סבירה של ידיעת התורה. וכך בתקופת הראשונים, לפני כשמונה מאות שנה, כבר הוסכם על ידי רוב הפוסקים שאין מנוס מכך שהציבור יפרנס את הרבנים, שאלמלא כן תיפסק התורה מישראל. ובתקופת האחרונים, כשחומר הלימוד המשיך להתרבות לאין שיעור, נפסק שצריך לפרנס גם תלמידים שמתעתדים להיות רבנים ומורי הוראה מקופת הציבור. בזכות תקנה זו עם ישראל שרד, המשיך לעסוק בתורה ולקיים את המצוות ולצפות לישועה. 

החזון למדינת ישראל 

כיום אין אפשרות להפנות באופן שרירותי את בני שבט לוי לתפקידי החינוך. גם המצווה להפריש תרומות ומעשרות היא עדיין מדרבנן, ובתרומות לא ניתן להשתמש מפני הטומאה. ולגבי המעשר ללויים הדעות חלוקות מפני שאלת בירור ייחוסם של הלויים. ובכל אופן, במשק המודרני שלנו החקלאות היא בסך הכול כשלושה אחוזים מהתמ"ג. 

אולם נראה שמן הראוי היה לקבוע שמעשר מהתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) יוקדש לתורה ולחינוך במובנם הרחב. אפשר לקרוא לזה 'מעשר לתורה', שהוא התחליף הראוי לתרומות ומעשרות שניתנו לכוהנים וללויים. גם לימוד התורה לנשים צריך להיות כלול במהלך הזה, כפי שכבר כתבתי בקצרה בטור הקודם, והכשרתן הלימודית ועבודתן בתורה ובחינוך אמורים להיות מתוקצבים מ'המעשר המקודש'.

המציאות כיום

כיום, כשמצבנו הכלכלי טוב לאין ערוך משהיה בתקופת בית המקדש הראשון, ההוצאה הלאומית על כל מערכות החינוך במדינת ישראל היא בסך הכל כ 8.4 אחוזים מהתמ"ג (מתוכם כשמונים אחוזים מתקציבי מדינה, ועשרים אחוזים מתשלומים על שכר לימוד ומתרומות), כאשר חלק לא מבוטל מהוצאה זו אינו קשור לחינוך לתורה, לדרך ארץ ולמעשים טובים.

נמצא אם כן שגם אם כל ילדי ישראל היו לומדים במסגרות החינוך הממלכתי דתי, בתיכונים הדתיים, בישיבות ובאולפנות ובמוסדות הגבוהים התורניים, עדיין מדינת ישראל לא הייתה מקיימת את חזון התורה, והייתה מקדיש הרבה פחות ממעשר לתורה ולחינוך. 
הבה נבחן מה ראוי להיכלל במעשר שצריך על פי חזון התורה להקדיש לתורה וחינוך, ונמצא את הבשורה העצומה שיכולה לצמוח מקבלת עיקרון זה.

תקציב החינוך היסודי והתיכוני

תקציב החינוך כיום כולל גם את לימודי החול השונים. מסתבר שחלק מלימודי החול ראויים להיכלל במסגרת 'המעשר המקודש'. כמו למשל עברית והיסטוריה, ואף חשבון ויסודות המדעים, שכן מצינו שאפילו בגמרא נכללו ידיעות מדעיות, מפני שהשכלה בסיסית היא דבר שנצרך להבנת התורה. אולם את החלק הנוגע להתמקצעות נוספת לצורך פרנסה ופיתוח הכלכלה כבר אין להכליל ב'מעשר המקודש'. 

תקציב האקדמיה

נראה שכל מה שקשור למדעי הרוח והנפש צריך להיכלל בתחום לימוד התורה שמתוקצב על ידי המעשר. אמנם כיום לימודים אלו נעשים באקדמיה שלא לפי דרכה של תורה, ופעמים רבות תוך התנגשות גלויה עם ערכי התורה והקודש. אבל במצב מתוקן, כל תחומי הרוח - ספרות, פילוסופיה, חינוך, היסטוריה, לשון סוציולוגיה וכל כיוצא בהם - אמורים להיות מכוונים לתיקון עולם לאורה של התורה, וממילא להיות מתוקצבים מאותו מעשר מקודש. 

שאר המקצועות הנלמדים באקדמיה, אף שחשיבותם ידועה ותרומתם לכלכלה עצומה, אינם כלולים בתקציב שאמור לשמר את הרעיון של תרומות ומעשרות. אמנם היה מקום לכאורה לדון במעמדו של המחקר התיאורטי, שאולי יכול להיכלל במעשר המקודש, בהיות התורה והחוכמה צמודים כדברי הגר"א. ואף על פי כן, יש להבחין בין הקודש לחול, או בין קודש הקודשים, שבו היה הארון עם התורה, לקודש שבו הייתה המנורה שרמזה לשבע החוכמות והשולחן שרמז לפרנסה. 

תקצוב היועצים והפסיכולוגים

כשם שמשכורות המורים צריכים להיות משולמות מן המעשר המוקדש לתורה, כך ראוי לממן ממעשר זה את משכורתם של הפסיכולוגים והיועצים למיניהם, ובכללם: עובדים סוציאליים, יועצים ומדריכים לענייני חינוך, זוגיות, בריאות הנפש וכלכלת בית. שכן ראוי שהחינוך התורני יכלול גם תחומי הדרכה אלו. גם בעבר, החינוך התורני כלל הדרכה להתנהגות נאותה בכל תחומי החיים, ואל הכוהן והלוי היו באים להתייעץ בשאלות אלו. 

כפי שכתבתי בשבוע שעבר, לשם כך צריך שכל התחומים הללו יילמדו באופן הרציני ביותר במסגרת הישיבות והמכללות. באופן זה כל תחומי הייעוץ והתורה יהיו כרוכים יחד, כשליועצים וליועצות יש מעמד רוחני-תורני של תלמידי חכמים ברמה בסיסית, שבנוסף לעיסוקם בייעוץ הם גם מלמדים תורה במסגרת הקהילה. 

לפי חזון 'המעשר המקודש' ניתן יהיה, לפי הערכה זהירה, להגדיל את מספר העוסקים במקצועות אלו לפחות פי שלושה ממספרם כיום, ובכך להעניק מענה רחב בהרבה לבעיות השונות. 

אפשר להעריך שהשילוב של תורה והדרכה יתרום מאוד להצלחת שליחותם, ומצבנו החברתי ישתפר וישתבח. יש לשער שזה יתרום לצמצום משמעותי של ההוצאות הציבוריות על דמי אבטלה וטיפול בעבריינות, ויאפשר ליותר אנשים לבוא לידי מיצוי מלא בעבודתם ובמשפחתם. 

עוד נותרו לנו בקופת המעשר סכומים משמעותיים לאחזקת רבנים, דיינים ומגידי שיעורים, ובתנאי שיתרמו באופן ישיר לקהילות, ועל כך ארחיב בעז"ה בעתיד. 

חוק צוהר

שאלה: האם אתה תומך בחוק פתיחת אזורי רישום נישואין שאושר השבוע בכנסת?

תשובה: במציאות מתוקנת לא היה מקום לחוק זה, אבל במציאות הנוכחית שבה ישנם רבנים רשמיים שאינם נוהגים כשורה, פעמים ביחסם לעולים וגרים וחילונים ופעמים ביחסם לרבנים ציוניים, חוק זה הכרחי.