כותרת: הצייתנית האחרונה
כותרת: הצייתנית האחרונה
היחסים בתוך ממשלת ישראל הזכירו השבוע את יחסי סין וברית המועצות בתקופה שקדמה לפילוג הגדול בתנועה הקומוניסטית בשנות השישים. בהתחלה מנהיגי שתי המדינות שמרו על זהירות ולא היו מוכנים להודות בקרע. בהתאם לכך מנהיגי ברית המועצות תקפו את אלבניה - בעלת בריתה של סין באירופה, ואילו הסינים תקפו את יוגוסלביה, שאיתה התפייסה ברית המועצות. משחק המחבואים היה די שקוף ומנהיג צרפת דה גול דיבר אז על מיליארד אלבנים.

בדרך כלל איני נוטה להסכים עם עמיר פרץ, אבל ההתקפה על ציפי לבני בגלל שחרור האסירים דומה למתקפה על אלבניה כאשר עדיין לא רוצים לבטא את השם המפורש נתניהו. אבל גם הליכוד משחק מחבואים כשהוא מגדיר את ההחלטה לשחרר את הרוצחים "טובת המדינה". כולם, ובזה אני כולל גם את ציפי לבני, יודעים ששחרור הרוצחים השפוטים רע למדינה, וגם לא יקדם את השלום אלא ירחיק אותו. בפעימות הבאות נראה גם שחרור רוצחים תושבי מזרח ירושלים והגליל, ומשמעות הדבר שהענקנו לאש"ף אפוטרופסות גם על האוכלוסיות הללו. זו לא רק תועבה מוסרית, זו מפלה מדינית. כאשר מדברים על השחרור כטובת המדינה, הכוונה היא לצורך לרצות את הממשל בוושינגטון. אינני מזלזל בשיקול הזה, השאלה כמו תמיד היא הכדאיות של הוויתורים והסכנה שנתמכר לשיטה.

ג'קסון דיהל, סגן עורך ה'וושינגטון פוסט' (שפעם שירת ככתב העיתון בישראל), פרסם טור שכותרתו "מדיניות חוץ הבנויה על פנטזיה", ובו כתב שהצדדים במזרח התיכון כאילו משתפים פעולה עם הממשל ואחר כך מקטרים באוזני עיתונאים עד כמה שהוא מנותק מהמציאות. לדוגמה, התוכנית האמריקנית לסוריה היא לארגן ועידת ז'נווה 2. לוועידה הזאת יגיעו כל הצדדים כדי להקים ממשלת מעבר שתחלק את הסמכויות בין הצדדים היריבים, ובמעמד החגיגי הזה הנשיא אסד יפרוש ויעבור למדינה אשר תעניק לו ולמקורביו מקלט מדיני חמישה כוכבים. בינתיים אסד לא הולך לשום מקום, והמתקוממים אינם מתכוונים להגיע לז'נווה להתדיין עם מי שהם רואים בו פושע מלחמה. רק ממשל אובמה מאמין שהתוכנית בת-ביצוע, כשם שהוא מאמין שהשיחות עם הפלשתינים יובילו תוך שנה להסכם כאשר נתניהו מוסר את מזרח ירושלים והבקעה לכוחות הביטחון של הרש"פ.

האמון בממשל אובמה נמצא בשפל וכולם חובטים בו: האירופים, מדינות המפרץ, המצרים וכמובן היריבים הוותיקים כמו הנשיא פוטין. ישראל נותרה הצייתנית היחידה לפליטה. בקדנציה הראשונה של ממשל אובמה סברנו שראש הממשלה ראוי לשבח על שהצליח לקנות זמן עד שהממשל התפכח מאשליותיו שנוסחו בנאום קהיר. בינתיים נראה שהממשל חזר לסורו, וכפי ששאל פרשן גרמני לאחר שהתגלה הציתות המסיבי שעורכים האמריקנים למנהיגי אירופה, האם ארה"ב מסוגלת להבחין בין ידיד ליריב? התשובה לצערנו היא לא, והמדיניות החדשה כלפי איראן תוכיח. בנוסף לכך אובמה רעב להישג, ובמיוחד כאשר ההצלחה הרצינית ביותר שרשם, העברת הרפורמה בביטוח הבריאות, מתקשה להתמודד עם מבחן הביצוע. 

רק שמאלנים חסרי תקנה תומכים במחוות כלפי הפלשתינים, אבל צריך לקוות שנתניהו מברר לעצמו כל הזמן האם מחוות כלפי אובמה וקרי הן השקעה טובה יותר.

שני אבות להצלחה

יש לקוות שהמתקפה הצולבת על הבית היהודי ועל היו"ר נפתלי בנט תגרום לכל הפחות לתוצאה חיובית אחת - הפסקת הצליפות על בנט מבית. אפשר לסכם את מערכת הבחירות המוניציפליות כהצלחה. הבית היהודי חזר להיות שחקן במערכת הפוליטית, וריבוי הרשימות שהריץ ממחיש שמגמת ההתעוררות ממשיכה. בינתיים התוצאות ניכרות יותר בפריפריה (אם בדיקת הזיופים בבית שמש תניב בחירות חוזרות ומהפך, ההצלחה תיראה משמעותית יותר).

לא הייתי מזלזל בפריפריה. הצלחת הליכוד בפריפריה בימי ההגמוניה של מפא"י בישרה את עלייתו לשלטון במהפך של 1997. כאשר הליכוד אכזב ירשה ש"ס את מקומו בפריפריה, שהפכה להיות המעוז שלה. בדומה לכך, ההצלחה של הבית היהודי בפריפריה עוד תורגש גם במרכז. זאת ועוד: עתיד המדינה טמון בפריפריה, בין אם מדובר בנגב ובגליל או ביש"ע. הפריפריה משרתת את היעד של פיזור האוכלוסייה, והיות שהיא מציעה דיור בר השגה - היא הופכת לאופציה מועדפת לציבור דתי בעל משפחות בינוניות או גדולות. בפריפריה גם מתנהל מאבק לאומי, אם בערים עצמן ואם בסביבתן. 

ההצלחה בפריפריה, ובמיוחד בשדרות, מסמלת את הצלחתם של שני הבנים שמתרוצצים בתוך הציונות הדתית. ברור שהגרעין התורני מהווה את חיל החלוץ של המחנה בפריפריה. רק קבוצה איכותית בעלת חזון תהיה מוכנה לנדוד לפריפריה וליצור תשתית חינוכית וחברתית שתהווה אבן שואבת לאוכלוסייה רחבה יותר. אבל טועה מי שחושב שאין לבן השני חלק בניצחון. 

בבחירות הקודמות בשדרות ניסו בני הגרעין התורני להגביר את השפעתם הפוליטית. מולם הסתובבה אחלמה (אשתו של) פרץ והזהירה מפני הקיצונים מבחוץ המבקשים להשתלט על שדרות. קשה להחליט מה גורם ליותר סיפוק, ההצלחה של הגרעין התורני או המכה לעמיר פרץ במעוזו הביתי (אשר מצטרפת להפסד שנחלה אחותו פלורה שושן במצפה רמון). ברור שההיכרות הממושכת עם אנשי הגרעין התורני בשדרות עשתה את שלה, אבל גם פעילות הבית היהודי בשבירת המחיצות סייעה להצלחה. 

הבית היהודי התמיד במסר ששידר כבר בבחירות הכלליות, כאשר פעל להרחבת השורות והציב את ח"כ איילת שקד במקום השלישי והמכובד. בבחירות לשלטון המקומי הוא לא התעקש לתמוך דווקא במועמדים סרוגים, והיה מוכן לתמוך במועמד אחר בעל סיכויים יותר ריאליים, או סתם על בסיס הכרת הטוב - כמו במקרה של ניר ברקת בירושלים. הגישה הזאת מזמינה הדדיות מצד בוחרים מחוץ למגזר ונכונות לשפוט מועמד סרוג באופן ענייני, ולא על בסיס תווית סקטוריאלית. בניגוד ליחסי יעקב ועשיו בפרשת השבוע, לא מדובר במשחק סכום אפס שבו כאשר האחד קם האחר נופל, אלא יושבי האוהלים ואנשי השדה וההיי-טק משלימים זה את זה.