רק לא הפכפך
רק לא הפכפך

לאחר עשרים שנות ציפייה קשות, בהן ייחלה רבקה אמנו בכליון עיניים לפרי בטן - נעתר ה' לתפלותיו הרבות של יצחק, ורבקה אשתו הרתה.

והנה, במשך ימי הריונה חשה רבקה בתופעה מוזרה: "ויתרוצצו הבנים בקרבה" - כעין מלחמה התחוללה ברחמה. מה שהפליא אותה ביותר היתה העובדה, שכאשר עברה ליד פתח בית-המדרש, הרגישה כאילו הָעוּבָּר רוצה לצאת, אך גם כשעברה במקומות של עבודה-זרה חשה בתנועה דומה. "איזה מין יצור הוא זה?!" תמהה ודאגה מילאה את לבה.

חששה הגדול היה מכך שהעובר שבמעיה עתיד להיות אדם הפכפך, מין יצור כלאים, שאמנם קשור למסגרות רוחניות, אך יחד עם זאת גם עובד עבודה זרה. מתפלל שלש פעמים ביום, ואולי אף משתתף בשיעור תורני, אך מאידך מרשה לעצמו לעבור במכוון על איסורים מסוימים. ומכך חרדה רבקה, חרדה מאוד. "אם כן", אמרה רבקה בצער, "למה זה אנכי" - מעדיפה אני להישאר עקרה.

ומדוע? הסכנה בסוג אנשים הפכפכים אלו, שהם עושים מעשיהם מתוך אידאולוגיה, ומרגישים טוב מאד עם דרכם, ואפילו בטוחים כי האחרים הם הטועים. לדעתם, הבינוניות היא המצב האידיאלי, ואין לשאוף ליותר מכך. הם חיים בשלום עם זה, ואינם רואים באורח חיים זה שום פגם. ובשל כך, קשה מאוד להשיבם למוטב, יותר מאשר אלו שאינם מקיימים מצוות בכלל, אך לפחות יודעים שהם בכיוון השלילי.

ברוב דאגתה, מחליטה רבקה ללכת לבית מדרשו של שם בן נח אשר רוח הקודש שורה עליו, ולשאול אותו לפשר הדבר. שמע אותה שם, והרגיעה בשם ה' כי לא יוולד בן אחד חצוי בנשמתו, כי-אם "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו". בן אחד יהיה צדיק גמור ובן שני רשע גמור. שמעה כך ונחה דעתה. עדיף רשע גמור שלפחות יודע שהוא רשע ויש סיכויים שיחזור בתשובה, מאשר הפכפך שמחזיק עצמו לצדיק ומתנהג כרשע.