חשבון הנפש של השמאל
חשבון הנפש של השמאל
בן ה־17 שירק בפניו של ח"כ אלעזר שטרן ביציאה מבית הכנסת בשבת שעברה עשה דבר מכוער.



קשה לדמיין מעשה יותר מגעיל וצורמני. גם חלק ממבקרי ציפי לבני לא ניחנו בטעם טוב ובבחירת ביטויים נעימים לאוזן. המתנגדים לשחרור מחבלים לא היו מנומסים. אבל בין זה לבין סכנה לדמוקרטיה יש מרחק גדול. 


העצרת המרכזית לציון רצח רבין התקיימה השנה תחת הכותרת "זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה".



על איזו דמוקרטיה צריך להיאבק? זו שבכל פינה בה יש שירותי נכים? שדוקטורנט באוניברסיטת תל אביב הוא בין יוזמי החרם הבינלאומי על האוניברסיטה, שמעניקה קצבאות שארים למשפחות מחבלים בעלי אזרחות ישראלית? מה פתאום צריך להיאבק עכשיו על הדמוקרטיה? יש איזה רודן ששולט בנו? מישהו חוסם לנו את האינטרנט?



הדמוקרטיה שלנו בסדר, אלא שהשמאל־טוק לימד אותנו שבכל פעם שצצה ביקורת ציבורית מימין, הרוצח הבא יוצא לדרך והכתובת על הקיר. אורי אליצור אמר השבוע לרזי ברקאי, שביקש כהרגלו לשים נקודה: "עשרים שנה אתם אומרים לנו לשים נקודה. אני לא מוכן לשתוק עוד".



זה לא עזר לו, כי ברקאי יכול לשים נקודה גדולה יותר, ואת דבריו לא שמעו, אבל מה שהוא ניסה לומר זה שמאז הרצח השמאל דורס את מיתרי הקול של הימין באצטלה המשומשת של הסתה לרצח. ולכן צריך לשאול את עצמנו, האם דמוקרטיה וחופש ביטוי יכולים לכלול מבקרים קיצוניים וחצופים, והפגנות סוערות, וכרזות בוטות - או שכל אחד מהדברים האלה יוליד מתנקש.



כן, התנגדנו לאוסלו. התפללנו שהמזימה לקריעת הארץ לא תצליח. אתם יודעים מה: שנאנו את רבין. אבל הרוצח הוא העבריין ולא השכנים שלו, גם אם הם צעקניים ובוחרים בסיסמאות תפלות. אני מכירה גם כאלה שדורשים את החרבת מפעל ההתיישבות בגלל עבריינות של בודדים: אם מתנחל בודד ניסר עץ זית, זה לא עניין למשטרה לעצור אותו או לפרקליטות להגיש כתב אישום - אלא סיפור מדיני שכולל את קווי 67' וסוגיית ירושלים.



ההסתה הכי גדולה מתבצעת כבר שני עשורים נגד הציבור הכי נאמן. הכרזה המפורסמת של רבין במדי אס.אס - נזכיר בפעם האלף – הודפסה בלשכת הפרסום הממשלתית וחולקה על ידי איש השב"כ אבישי רביב.



גם הסטיקר המקומם שיצא לפני ההתנתקות (משום מה לא ראיתי אותו על מכוניות, אלא רק בטלוויזיה) "שרון, לילי מחכה לך", יצא תחת ידי המדפיס הממשלתי ביוזמת פרובוקטור של המשטרה. מידע בדוק.



מה שמרגיז הוא לא העובדה שלא מפסיקים ללכלך עלינו, אלא שהסזון הזה מונע מאיתנו לדבר. ובאופן טרגי, בכל תחנות החובה של הוויכוח הישראלי יצאנו צודקים: ימית, אוסלו, נסיגה מלבנון, התנתקות, סכנת המסתננים, ההשתלטות הבדואית בדרום. כמה שאתה צודק, תחרוך את הגרון שלך, אבל קולך לא יישמע.



למה? כי זו הסתה לרצח, ואווירה שמזכירה את הימים האפלים וכל הבולשיט.



רחבעם זאבי, שר בישראל, נרצח בידי מתנקש שלמרבה הצער לא חבש כיפה. אם היה חובש, יום הזיכרון שלו - שחל לפני שבועיים - לא היה עובר בדממה שכזו. רוצחיו של זאבי הוזנו מהסתה נוטפת דם שנמשכת עד השנייה הזאת, אבל הם לא היו בבני עקיבא, אז תעזבו אותם בשקט.



בשתי הטלטלות הישראליות הגדולות - רצח יצחק רבין וההתנתקות מגוש קטיף - מצא עצמו המגזר הדתי, פעם כנאשם ופעם כקורבן, עורך חשבון נפש. אחדות. סובלנות. להתחבר לעם. דמוקרטיה. להיות במוקדי ההשפעה. דיונים על לקחים - מכאן עד טימבוקטו.



בשניהם היה השמאל (הן כקורבן והן כנאשם) פטור מחשבון נפש. רק האחר נדרש לבדק בית. עכשיו הגיע תורכם. 
 
פורסם ב"ישראל היום"