כל האולם במה

מייד הבנתי שאני לא מעלה פה לדיון שום דילמה. אמאל'ה. אני אולי מעז לספר על חיי בטור שבועי בעיתון נפוץ, אבל לעשות את זה בפני אולם עם חמישים אנשים? תשכחו מזה

ידידיה מאיר , ח' בכסלו תשע"ד

1.

יעקב בישל נזיד עדשים. עשיו חזר עייף ורעב מהשדה. הוא הריח את ריח המרק ותבע: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה!". עשיו הסכים לוותר על הבכורה שלו בעבור נזיד העדשים, יעקב כבר עמד לתת לו לאכול, אבל פתאום עשיו היה חייב דחוף לשירותים. ומכיוון שבימים אלה אנחנו חזק בעניין של הגמילה אמרנו לו לעצור את ההצגה באמצע וללכת.

כך נראה בשבוע שעבר שולחן השבת שלנו, ונראה לי שלא רק שלנו. פרשות השבוע של ספר בראשית, על הסיפורים המופלאים שבהן, זוכות להמחזה באינספור בתים בישראל שבהם חיים ילדים בגיל הגן. הם חוזרים עם קלסרים ותיקיות מלאי שאלות, וההורים מנסים לדובב אותם לספר ולהציג את מה שקרה השבוע בגן, כלומר בפרשה.

האמת היא שגם בלי הילדים, הנוכחות של הגננת ומורשתה גבוהה מאוד בשבתות הללו. כי הרי כמה שלא יזהירו אותנו, ובצדק, לא להישאר עם הפירוש הילדותי מהגן אלא להתקדם ולהעמיק בחז"ל ובמפרשים, זה לא יעזור: בקריאת התורה בפרשת תולדות תמיד תעמוד מול עיניי התמונה המאוירת של יצחק הזקן מברך את יעקב וברקע, בחלון, רואים כבר את עשיו מגיע הביתה עם חיצי הציד בתרמילו. את התחושה המלחיצה הזאת – "נו, נו, תברח כבר, עשיו בדלת!" – לא הצליח אף דרשן מאוחר יותר להעביר בצורה מוחשית כמו הריכוז ההוא בגן. שלא לדבר על המראה הבלתי נשכח של יעקב מגולל את האבן הענקית מעל הבאר בשבת הנוכחית.

2.

אבל השבוע יצא לי לצפות בסיפורים מומחזים לא רק בשבת אלא גם במוצאי שבת. את הילדים השארנו עם הבייביסיטר, שאמרה לנו לפני שיצאנו: "מה? פעם ראשונה שאתם הולכים לתיאטרון פלייבק? אתם חייבים לעלות שם לבמה. חייבים. תחשבו בדרך על דילמה לא פתורה מהחיים שלכם". לא הבנתי על מה היא מדברת. הדילמה שלי בדרך הייתה בעיקר איפה יש חניה סמוך לבית גשר ברחוב המלך דוד בירושלים, שם התקיימה ההצגה. בפעם הקודמת שהייתי באולם הזה הציגו בו חברי תיאטרון 'נקודה טובה' את ההצגה 'טאטע'. מחזה חתרני ומבריק על שלושה יהודים שמאוד רוצים להיכנס כבר לחדר של הרבי, אבל כל ההצגה מתרחשת בחוץ, בחדר ההמתנה. כל אחד והצרה שלו, כל אחד והאבן שיושבת לו על הלב. ועוד לפני שהשלושה נכנסים לצדיק הם מגלים הרבה מאוד על עצמם ועל הדרך לפתרון. מאז, חברי תיאטרון 'נקודה טובה', שלא מפסיקים להעלות במקביל הצגות ילדים, הקימו גם קבוצת תיאטרון שמציגה הצגות פלייבק ושמה 'אור חוזר'. כבר שלוש שנים אני אומר לעצמי שאני חייב לראות איך הכישרון שלהם מתפרץ הפעם על הבמה, אבל משום מה זה לא יצא.

מה זה תיאטרון פלייבק? זה התחיל בשנות השבעים בארצות הברית. ג'ונתן פוקס (יהודי, אלא מה?) ניסה לחבר את התיאטרון הקלאסי אל המשחק המאולתר. הרעיון היה לקרב את הבמה אל הקהל וחיי היומיום שלו. וכך, במקום הצגות שנכתבו בידי מחזאים ידועי שם, אנשים מהקהל פשוט החלו לספר חוויות מתוך חייהם – ואז צוות התיאטרון הציג על המקום, ספונטנית, הצגה שעוסקת באיש מהקהל ובסיפור שהרגע סיפר.

"ערב טוב, אנחנו לא יודעים מה יקרה כאן, זה תלוי בכם", אמר בפתיחה המנהל האמנותי של ההצגה, עשהאל רומנלי, שהוא גם מטפל משפחתי במקצועו. "אף פעם אין לנו מושג לאיזה ערב אנחנו מגיעים. קוראים לזה שיקוף. אנחנו נשקף לכם פה על הבמה את הסיפורים שלכם, את הדילמות שלכם, נאיר אותן באור חדש, אור חוזר".

3.

בשלב הזה נזכרתי במילותיה האחרונות של הבייביסיטר. הבנתי לאילו דילמות היא התכוונה והבנתי גם שאני לא מעלה שום דילמה כמובן. אמאל'ה. אני אולי מעז לספר על חיי בטור שבועי בעיתון נפוץ, אבל לעשות את זה בפני אולם עם חמישים אנשים? תשכחו מזה.

אבל ליוסי היה אומץ. הוא מדריך טיולים, וכשלקח לאחרונה קבוצה מתיכון בצפון תל אביב אל הנגב, הוא גילה שאף אחד, אבל אף אחד, לא מקשיב לו בדרך. מעל כל מקום ישיבה באוטובוס החדיש היה חיבור ל USB, וכל תלמיד הכניס את הסלולרי שלו להטענה וגלש כל הדרך לקבר של בן גוריון. שם, על הקבר, כשהוא ניסה לרתק אותם בסיפורי הקמת המדינה, אחד התלמידים שאל פתאום בהתלהבות: "אבל רגע, המדריך?", יוסי נדרך. הנה, מישהו שומע, מישהו מתעניין. "אתה יודע אולי מה הסיסמה פה ל WiFi? יכול להיות שאין פה בכלל אינטרנט אלחוטי?".

שניה וחצי אחרי שהסיפור הסתיים, החבר'ה של 'אור חוזר' הרימו הפקה מורכבת ושנונה: ראו שם איך בן גוריון מנסה להקים מדינה בפייסבוק ומתחנן שארגנטינה תעשה לו לייק, איך האוטובוס כולו הופך למסך טאץ' ואיך ילדות צפוניות חוגגות בת מצווה עם אייפון חדש במתנה. השחקנים, כזכור, לא יכלו לתכנן מראש כלום, אבל הם הגיבו זה לזה והשתלבו אחד בטקסטים של השני כאילו עשו חזרות כבר חודש.

בהמשך הערב אזרו אומץ ודיברו מכיסאותיהם בקהל מוטי (רווק מבוגר שסיפר על בדידותו. השחקנים המחיזו את חייו כאדם שהולך לבד-לבד ברחובות ירושלים, כשרק שלט ענק של ניר ברקת מימינו ופוסטר של משה ליאון משמאלו) וערן (שסיפר איך הסוס שאהב מת. השחקנים הקימו מיד בית דין של מעלה, ושיחזרו את אותה ישיבה שבה הוחלט לגזור על הסוס לרדת לעולם לתיקון ואז למות בטרם עת) וגם ארז שסיפר על פיטוריו מהעבודה בגלל עניין פעוט, וזכה לראות איך הבוס שלו הופך למפלצת אימתנית והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו בא לגאול אותו ממובטלותו.

זו בעצם לא הצגה רגילה, לטוב ולרע. אתה גם מתרגש וגם צוחק, אבל גם יושב מתוח ודרוך ולעיתים אפילו נבוך. מי האנשים האלה? הם אמיתיים? למה הם מספרים על הבעיות שלהם? מה, הבייביסיטר שלהם הצליחה לשכנע אותם? והם לא מפחדים שיעשו פה הצגה עליהם מול כולם? רגע, זה באמת עוזר להם לפתור איזה קושי בחיים?

בהמשך הערב סיפרה מירי על ההתלבטות שלה בין אימהות במשרה מלאה לבין קריירה, וראתה את הדילמה הפרטית הזאת הופכת לקרב בין שני שחקנים: אחד גילם באלבוסטע ששרים לה "אשת חיל" בשולחן שבת, ואחד שיחק רוקיסטית שרוטה ששרה "אשת חיל" על הבמה בניצנים מול אלפים. חתמה את הערב גילה, חוזרת בתשובה שצריכה ללכת לעשות שבת אצל חמותה החילונית, עם האחות החילונית המעצבנת של בעלה ו"עם הכלב החילוני המעצבן שלהם". אגב, מכל השחקנים בהרכב, את הכלב החילוני נבחר לשחק דווקא השחקן החרדי.

4.

בסוף ההצגה, מאחורי הקלעים, סיפר לי מייסד התיאטרון, השחקן עומרי ורטש, שמבחינתו – אומנותו היא תורתו. כלומר, התיאטרון הזה הוא חלק מעבודת השם. הוא גדל בקיבוץ רוחמה של השומר הצעיר, למד משחק אצל במאי פולני מפורסם ששמו יז'י גרוטובסקי, ודווקא ממנו קיבל במתנה את הספר 'שבחי הבעל שם טוב' וכך החל להתקרב ליהדות. "תשמע, כל התורה כולה היא סיפורים", הוא מסביר לי את ההצגה שראיתי. "רבי נחמן ישב וסיפר מעשיות בחרדת קודש. הוא אמר לחסידים שלו שכל העולם מספר סיפורים לפני השינה כדי להרדים, אבל הוא מספר סיפורים לעורר. ובאמת, הסיפור הפרטי של כל אחד מאיתנו הוא בעל המון משמעות. בכלל, העבודה הזאת מלמדת אותי בעיקר לפתח ענווה מול אחרים. שחקנים תמיד רגילים להיות במרכז הבמה, בפרונט, וכאן צריך לשתוק ולהקשיב לקהל שלך. אתה לא העניין כאן, אלא הם. הקטע הוא לא רק להקשיב, אלא להקשיב למה שאנשים לא אומרים, מה הם בוחרים לספר ומה הם בוחרים להצניע. לפעמים כל הסיפור מסתתר שם".

שבוע חלף, ומאז אני קצת בבעיה. הפורמט השתלט עליי. אני שומע בחדשות על המשא ומתן עם הפלשתינים ורק מדמיין את ציפי לבני מול הראי מתרגלת לעצמה לחיצות יד עם אבו מאזן. אחר כך אני קורא על משפט ליברמן ופתאום ממחיז לעצמי סיפור אלטרנטיבי של איווט, סטודנט צעיר ברוסיה, שמתלבט אם בכלל לעלות לארץ ובסוף מחליט שלא. ואל תשאלו איזה מחזמר כבר רץ בראשי השבוע על מאבטח חסון במיוחד שמסיים אימונים מפרכים ביחידה מובחרת, אבל מספר השבוע לחברים שלו במבוכה שהצמידו אותו לחבר כנסת כדי להגן עליו מפני נערים יורקים.