במשך החודשיים האחרונים הסבירו לנו תועמלני הליכוד ומנהיגיו שעמרם מצנע הוא ברק מספר 2, עוד טעות של העבודה, שמאלן מסוכן. הם לעג2ו לחוסר נסיונו, לאי הבנתו בענייני לאום והביעו זלזול כלפיו באופן כללי. בה בעת הם תמיד הציעו לו לחבור אליהם מיד אחרי סגירת הקלפיות. ואמנם, רק נודעו תוצאות הבחירות ושרון פתח את זרועותיו בכיוון מצנע, וכאילו התחנן: בוא, עמרם, בוא, תקבל כל מה שאתה רוצה.

אילו הסתיימו הבחירות בתוצאות צמודות, פחות או יותר, עוד היה אפשר להבין את הפרדוכס הזה. במצבים של תיקו פוליטי אין מנוס משיתוף פעולה עם פוליטיקאים כושלים בצד השני. לפעמים גם הסכם רוטאציה איתם הוא כורח בל יגונה. ואולם, ערגת שרון לממשלת אחדות אינה נובעת מאילוצים שכאלה. היא הסתמנה בבירור עוד כשהסקרים ניבאו לו נצחון מזהיר בסדר גודל של 40 מנדטים ואיש לא שמע על ענבל גבריאלי.

במרוצת מערכת הבחירות וגם אחריהן נוצר לפעמים רושם ששרון אפילו מוכן לתרום למצנע כמה מנדטים ממאגרי הליכוד כדי ליצור תנאים אלקטוראליים ופסיכולוגיים, אשר יכריחו את שני הצדדים להתחתן. מרגע פיזור הכנסת ועד נאום הנצחון בגני התערוכה הוא טרח להבהיר שממשלה הומוגנית בראשותו, המכונה ממשלת ימין צרה, היא לא רק סיוט של יריביו אלא גם סיוט פרטי שלו. בכל עצרת בחירות, בכל ראיון, שמענו אותו משתוקק להקים שוב קואליציה עם אויביו הפוליטיים המרים, אלה שנטשו אותו בתואנות שווא בעיצומו של משבר תקציבי חריף.

בקיצור, העם רוצה שרון, אבל שרון עצמו רוצה מצנע. הוא מושיט יד לאיש שכינה אותו "סנדק" ומפנה גב רחב לליברמן, איתם, ישי ושאר בני בריתו. ההתקפות הארסיות בתשדירי העבודה ומרצ על ההתנחלויות והדתיים לא הצליחו לחלץ ממנו אפילו מחאה קלושה. גם בנאום הנצחון הוא לא אמר מלה טובה על שותפיו הטבעיים. שרון מקריב אותם כדי להיות זמין להרהורי חרטה של השמאל בנושא האחדות.

קשה להאמין שהוא באמת יקים בסוף ממשלה בלי הימין, אך עצם תלותו הנפשית בשמאל מעכירה את שמחת הנצחון במחנה הלאומי. הליכודניקים אמורים לשאול עכשיו עצמם איך זה שמנהיגם עתיר הנסיון ורב התהילה מפחד לנהל את המדינה בכוחות עצמו. הם לא יוכלו להתעלם מהקנטות השמאל, לפיהן הליכוד כופר באפשרות היישום של משנתו המדינית ומודה שהפתרון היחיד לבעיה הפלשתינית הוא הפתרון השמאלני משכבר הימים. יידרש כאן חשבון נפש נוקב עם מסקנות אישיות.

אחרי שהבוחרים העניקו לשרון אפשרות להקים ממשלה של המחנה הלאומי בלבד, והוא בכל זאת מעדיף שותפות עם העבודה, זאת כמעט הוכחה ניצחת שהאידיאולוגיה הליכודניקית פרשה לגמלאות יחד עם זקני האצ"ל. כל ההסברים הפטריוטיים על חשיבות האחדות בתקופת מלחמה, כל הטיעונים על הקושי הפרלמנטרי שבתחזוקת ממשלה צרה, לא יטשטשו את הרושם המדכדך הזה. ראש-ממשלת ליכוד שמוכן למסור תיקים חשובים לתעשייני אוסלו, ומציע לפלשתינים מדינה משלהם, אינו מתגורר יותר במצודת זאב. על פנקס החבר שלו בימין מוטבעת חותמת אדומה.



חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.