רב ראשי אחד, האמנם?

הרב משה צוריאל , י' בכסלו תשע"ד

הרב משה צוריאל
הרב משה צוריאל
צילום: עצמי

"לא היו ימים טובים לישראל כמו ט"ו באב ויום הכפורים" (תענית ל). משום מה? כמה טעמים ניתנו לכך בגמרא. אחד מהם: "שבו הותרו שבטים לבוא זה בזה".

פירוש הדבר הוא שבמשך הזמן עם ישראל מתפתח, משתפר ומתקדם. בתחילה שלטה בישראל סקטוראליות. כל שבט ושבט קינא על יחודו וסגולתו, כדי שהנחלות והקרקעות לא יעברו משבט לשבט, לא נישאו נשים משבט זה לבני שבט אחר. אבל בתאריך ט"ו באב, בבואם לארץ הקודש, "הותרו שבטים לבוא זה לזה". "מי כעמך ישראל, גוי אחד בארץ". אימתי נעשו לגוי אחד? בזמן שהם בארץ (זהר ח"ג דף צג). הרי התקדמו לאחדות.

כל השנה כולה חיה כל משפחה ומשפחה בנחלתה, לפי חלוקת שבטי ארץ ישראל. אבל בשלשת הרגלים עלו לציון "ששם עלו שבטים להודות לשם ה'". ומה היחודיות של רגלים אלו? ענו על כך חז"ל כי בין יתר-מעלות החגים נעשו ישראל אז חברים זה לזה והיו אוכלים איש על שולחן רעהו, בלי חשדנות וניכור (חגיגה כ"ו; ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ו) "כל ישראל חברים". כלומר התעלו על עצמם.

רש"י (על דברים לג, יט) מביא מדרש שהאומות שבאו לסחור בארץ ישראל תמהו והתפלאו על מנהג יפה שהיה בישראל. זו לשונו "הם רואים את ישראל עובדים לאלו-ה אחד ואוכלים מאכל אחד. לפי שהנכרים אלוהו של זה לא כאלוהו של זה, ומאכלו של זה לא כמאכלו של זה. והם אומרים 'אין אומה כשרה כזו!' ומתגיירים" עכ"ל. הרי מכאן שהנהוג בזמננו שזה פוסל הֶכְשֵׁרוֹ של זה, וזה פוסל הֶכְשֵׁרוֹ של זה, ואינם אוכלים על שולחן משותף למרות שהכל כשר, זה הוא מצב גרוע ונפסד.

כך לשונו של מהר"ל: "ומאחר שישראל גוי אחד בארץ, הם מעידים על הקב"ה שהוא אחד. ובאיזה צד מעידים על הקב"ה שהוא אחד? כי ישראל הם עם אחד בארץ" (דרוש לשבת הגדול, נדפס בסוף הגדה של פסח, עמ' קצז. וחזר על זה ב"נצח ישראל" תחילת פרק עשירי).

עד כאן לדברי מחשבת ישראל. אבל מה הנכון הלכתית? גדול עולם, ר' יוסף קארו דן בזה בזמנו בטורקיה,כאשר התאספו שם גם בני אשכנז וגם בני ספרד, והוא בשום אופן לא הסכים שתמשיך כל קהלה במנהגם שונים של אבותיהם, אף שהם מלוקטים יחד במקום אחד. הוא ציין לאיסור "לא תתגודדו" (שו"ת אבקת רוכל, סי' ריב). והאמת היא שזה איסור דאורייתא ("העמק דבר" לנצי"ב, דברים יד, א) וכן משמע ברמב"ם (ספר המצוות, על מצוות מהתורה, לא תעשה מ"ה) "וכבר אמרו שבכלל זה הפילוג ומחלוקת הרבים. לא תעשו אגודות אגודות".

גם גדול פוסקי אשכנז, הרמ"א הזהיר על כך. ידוע שיש חילוקי מנהגים מתי לספור ספירת העומר. האם מיום שני של פסח? או להתחיל בראש חודש אייר? כותב רמ"א: "ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה, משום 'לא תתגודדו' (שו"ע או"ח סי' תצ"ג). הרי מכאן כי לדעתו אם בני ספרד ינהגו כך, ובני אשכנז ינהגו כך, כאשר הם נאספו יחד בעיר אחת, עוברים הם על איסור דאורייתא.
בימינו בארצנו יש קלקול נוסף של מפלגות פוליטיות, כאשר נוצרו כאלו בנפרד בין לבני אשכנז בין לבני ספרד

ומה לעשות היום כאשר יש בינינו מליוני בני ספרד ומליוני בני אשכנז, וכל קבוצה מתבצרת בפסקיה ומנהגיה? אילו זכינו היה עם ישראל מקים מוסד הסנהדרין עוד בשנת תש"ח, יחד עם קום המדינה. אבל הכיתתיות והפַּלְגַנוּת והחשדנות גרמו שאין הסכמה לייסד את הסנהדרין. אילו היה, הם היו קובעים הלכה לאחד לכל עדות ישראל, מתי להקל ומתי להחמיר. עוד בשנת 1898 קיוה הרב אברהם קוק כי כאשר העם יחזור לארצו נקים את הסנהדרין "ודיני התורה יהיו נחתכים על פיהם בכל הלכה מסופקת" (אוצרות הראי"ה, ח"ב עמ' 236). אבל נכזבה תוחלתו כאשר הגיע ארצה.

אבל כיצד לנהוג בימינו כאשר אין סנהדרין להורות הלכה אחידה? לעניני תפילה נראה לי לסמוך על פסק הרב משה פיינשטיין (אגרות משה, או"ח חלק שני סי' כג וכן סי' קד) שאין לשנות מהמנהג של הציבור לשם נקלע האורח. ואפשר כי גם בשאר ענינים, כאשר הציבור הגדול סומך על פוסק אחד, כדי לא להכשל באיסור "לא תתגודדו" המביא לידי ניכור וריחוק מותר לאותו אורח לסמוך על הפוסק ההוא ולא לשנות ממנהג הציבור ההוא (כל שכן אם מדובר בנושא שהוא מדרבנן). וכדברי הרב קוק במאמר "ריהטא דחקלאי" (אוצרות הראי"ה, ח"ג עמ' 132-133) שאפשר לסמוך על הפוסקים המפורסמים בישראל, מימות דור.

בימינו בארצנו יש קלקול נוסף של מפלגות פוליטיות, כאשר נוצרו כאלו בנפרד בין לבני אשכנז בין לבני ספרד. וידוע ומפורסם ענין ההתחרות ביניהם, המביאה לפעמים לידי דברים אסורים. לכן הבה ונשמח על צעד חיובי שנקט שר הכלכלה נפתלי בנט, וכן סגן שר הדתות הרב אליהו דהאן, היוזמים חק שבעוד כתשע שנים יכהן רק רב ראשי אחד בישראל, בלי לקבוע מראש אם הוא ספרדי או אשכנזי. זו היא פסיעה קטנה בכיוון הנכון. אמנם באיחור רב, ורק שזאת ימומש רק בעוד תשע שנים. אבל היא ב"ה התחלה ליתר איחוד בין העדות. נקוה כי "חפץ ה' בידם יצלח".

נקוה לה' שיקויים בנו מה שהבטיח ה' שתהיה לנו "דרך אחד":

וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל הַיָּמִים לְטוֹב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם (ספר ירמיה פרק לב פסוק לט).