שלום לך ירושלים

65 שנים אחרי שיירות המשוריינים של תש"ח, הר הצופים הוא שוב מובלעת מאוימת. טורה של אמילי עמרוסי מהעיתון "ישראל היום".

אמילי עמרוסי , י"ב בכסלו תשע"ד

אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסי
מירי צחי

מאז תחילת שנת הלימודים עורכים צעירי הכפר עיסאוויה אמנות קונספטואלית עם אבני המקום ומעצבים מחדש את המרחב. בחלק מהאירועים הם חסמו את כביש בצלאל, כדי להיטיב את המיצג
שער הכניסה לבית הספר היוקרתי לאמנות ולעיצוב "בצלאל" בירושלים נמצא 90 שניות נסיעה מהמטה הארצי של המשטרה.

כדי להגיע היום למבנה שבו מתפתחים מיטב המוחות בתחום הארכיטקטורה והאמנויות, בתוך קמפוס האוניברסיטה העברית, יש לתמרן את המכונית בין בקבוקי תבערה, יידויי בלוקים וסלעים על הכביש. זה לא משנה אם יש לך משקפיים עגולים, חיבה לקולנוע הצרפתי הישן וקשרים אישיים עם אימהות פלשתיניות שכולות; בדרך ללימודים אתה עלול להירצח.

מאז תחילת שנת הלימודים עורכים צעירי הכפר עיסאוויה אמנות קונספטואלית עם אבני המקום ומעצבים מחדש את המרחב. בחלק מהאירועים הם חסמו את כביש בצלאל, כדי להיטיב את המיצג. באחד הדיווחים נחסם הרכב מאחור, ו"צעירים" התגודדו סביבו: כמעט לינץ'. במקרה אחר הידרדר רכב לתהום לאחר שיידו עליו אבנים ונהגו איבד שליטה.

נשים שיוצאות ברגל משער האוניברסיטה חשופות להתקפות מיניות. רכבת של מקרים ואסור לחשוף את ההשתייכות הלאומית של התוקפים. הלהיט הסטודנטיאלי הוא אפליקציית RUOK (ראשי תיבות באנגלית של 'האם את בסדר?'): לחיצה על כפתור מצוקה שמעביר איתות למוקד מאויש.

ביום חמישי שעבר הותקפה סטודנטית סמוך לבניין מדעי הרוח, 30 מטר מעמדת המאבטחים. סטודנט לספרות ערבית שיצא מהמעונות למכולת הותקף באבנים ומקלות. חיילים שמעזים לצאת מהבסיס הסמוך לאוניברסיטה פוגשים בקבוקי תבערה בתנועה אופיינית. בדרך לחדר הכושר בקמפוס צועדות סטודנטיות בחבורות גדולות, עם גז מדמיע ביד, ולפני כמה ימים הוצתה שם ניידת משטרה.

65 שנים אחרי שיירות המשוריינים של תש"ח, הר הצופים הוא שוב מובלעת מאוימת. לאחרונה פורסם כי החל מרדת החשיכה מאפשר צה"ל לחייליו לנוע לבסיס פיקוד העורף בשכונה רק בשיירות מאובטחות. חייל שיוצא הביתה חייב להמתין לכוח צבאי שילווה אותו. אנחנו מדברים על שכונה בירושלים. על הכניסה לבית החולים הגדול בבירה, על האוניברסיטה החשובה בישראל. 

השבוע נפגשו נציגי המשטרה ואגף הביטחון של האוניברסיטה עם מוכתר הכפר, דרוויש דרוויש, במטרה לבקש ממנו יפה שיפסיקו. דרוויש גינה כראוי את המיידים והוסיף טענה, שאילו העירייה היתה משקיעה במרכז קהילתי, בפארק ציבורי ובמגרש כדורגל, "הצעירים היו מעסיקים את עצמם בכדורגל ולא מיידים אבנים". הוא שכח להתייחס לאולם הספורט החדש שבנתה עיריית ירושלים בכפרו בהשקעה של 1.5 מיליון שקלים, לגן המשחקים בעלות של מאות אלפי שקלים (שהושחת בתוך זמן קצר), לביה"ס החדש שנבנה ולשדרוג התשתיות.

מה אני רוצה מחייכם, הרי מדובר בתופעת טבע. בדומה להוריקן ולבולעני ים המלח. בפייסבוק ראיתי המלצות כיצד לעקוף את גזירת הגורל: "יש לנסוע דרך שער בית הספר לחינוך, כי שם אין יידויי אבנים בינתיים, לקחת ימינה וימינה, ולצאת במקביל למנהרה. בנוסף, לא לחנות בין בצלאל לכפר". קצין אגף המבצעים של תחנת שלם במשטרה, הממונה על הגבעה הצרפתית, צוטט בתקשורת כאומר "אי אפשר להגיע למצב שבו לא יהיו בכלל הפרות סדר כאלה ואחרות".

אז מה אני רוצה? שנסכם בינינו על הקו שבו יש ריבונות ישראלית. זה לא רק עניין של תגובה והרתעה, אלא שאלה מי בעל הבית. בעמאן ובדמשק אנחנו לא בונים ולא מפרסמים מכרזים, וגם לא אמורים לרדוף אחר מיידי אבנים. בירושלים כן וכן. 

לסערה האחרונה סביב תכנון אלפי יחידות מעבר לקו הירוק בירושלים יש קשר להתקפות החצופות בתוככי העיר. אם זה שלנו, נגן ונבנה, נפרסם מכרזים ונעצור מיידי אבנים. אם לא, מעל פיסגת הר הצופים - שלום לך ירושלים.