נאום שלא יינאם

זהו נאום שכתבתי מתוך תקווה למצוא חבר כנסת שיישא אותו, לכבוד יום המאבק באלימות נגד נשים, המצויין ב-25 בנובמבר

גיל רונן , ט"ז בכסלו תשע"ד

גיל רונן
גיל רונן
ערוץ 7

לפני 50 שנה, בשנת 1963, פרסמה בטי פרידן, יהודיה אמריקאית ששמה המקורי היה בטסי פרידמן, את רב המכר ההיסטורי "המסתורין הנשי", ותנועת המגדר פרצה אל במת העולם, תחילה בארצות הברית ואז גם אצלנו.

בזכות התנועה הפמיניסטית קיימת כיום מודעות גבוהה לכך שישנם גברים אלימים שמנצלים את כוחם בכדי להטיל טרור על בני משפחתם. ואכן, צריך להיות ברור שאדם שמתעלל בבני משפחתו ויש לכך הוכחות, צריך לשלם על כך מחיר.

על כך אין מחלוקת, ואין מחלוקת שצריך לסייע ככל שרק ניתן לקורבנות אלימות שכזו. ככל שניתן להפוך את הטיפול של המשטרה, בתי המשפט ורשויות הרווחה בנושא הזה למקצועי ויעיל יותר, כן ייטב. מצד שני, אי אפשר לשתול מיקרופונים ומצלמות וידאו בכל בית בישראל. צריכה להימצא דרך לטפל בתופעה שתאזן בין הצורך להגן על קורבנות לבין הצורך לזהות תלונות שקריות, והצורך לכבד את פרטיותם של האזרחים.

אם כן, יש ביום הזה, יום המאבק באלימות נגד נשים שהוכרז על ידי האו”ם ב-1999, אמירה בעלת חשיבות.

יחד עם זאת, צריך לומר שזהו יום תקין מאוד מבחינה פוליטית אבל מהמבט של המוסר היהודי, יש איתו כמה בעיות.

קודם כל, למה רק "אלימות”? המוסר היהודי מבדיל בין טוב ורע, צדיקים ורשעים, בניגוד לתקינות הפוליטית שמחלקת את העולם ל"אלימים" ו"קורבנות”. וקיימים כידוע הרבה מאוד סוגים של רוע, של התעללות ושל רשעות. למה לא לערוך יום נגד כל סוגי ההתעללויות והרשעויות כלפי נשים?

שנית, למה רק כלפי נשים? בכנסת ישנן שתי ועדות שעוסקות ישירות במשפחה. האחת דואגת לקידום נשים והשנייה דואגת לזכויות ילדים – שתי אוכלוסיות שנתפסות כחלשות, ויש מי שיגיד מוחלשות. כידוע, לצד התופעה של התעללות בנשים, קיימת תופעה מצערת לא פחות של התעללות בילדים, שהם חסרי ישע בהגדרתם. התעללות זו מבוצעת הן על ידי אמהות והן על ידי אבות, וחלקן של האמהות, לפי הסטטיסטיקות הרשמיות, אף גדול יותר מזה של האבות.

אז נכון שיש לנו את יום זכויות הילד, כפי שיש את יום האישה הבינלאומי ב-8 במרץ. אבל ניתן היה לצפות שהכנסת תציין ביום הזה, 25 בנובמבר, גם את נושא ההתעללות בילדים. אמנם באו"ם החליטו מה שהחליטו לגבי היום הזה – אבל זה לא מונע מאיתנו להרחיבו.

מעבר לכך, כאשר בודקים את הנושא לעומק עם אנשי מקצוע, מתברר שישנם עוד סוגי התעללות ואלימות בתוך המשפחה שאין לגביהם כמעט כל מודעות ציבורית. ישנה אלימות כלפי קשישים. ישנה אלימות כלפי מוגבלים. ישנה, כאמור, אלימות כלפי ילדים. וישנה, תתפלאו אולי, גם אלימות שמופנית כלפי גברים. בהקשר הזה ערכו באוניברסיטת אריאל מספר כנסים אקדמיים פורצי דרך בשלוש השנים האחרונות. גם הכנסת קיבלה הסברים מלומדים לגבי האלימות המופנית כלפי גברים, מפיה של פרופ' שרה בן דוד, ראש החוג לקרימינולוגיה באוניברסיטה ואישיות מוערכת מאוד בתחומה, בכנס שערכה שדולת הכנסת לחיזוק מבנה הקהילה והמשפחה, ב-1.5 השנה.

מבלי להיכנס לפרטים, אני יכול לומר לכם בביטחון מוחלט שקיימת מחלוקת עזה בקרב אנשי האקדמיה עצמם לגבי נתוני האלימות במשפחה, וקיימות שתי אסכולות – אסכולה פמיניסטית ואסכולה שנייה, שבוחנת את הנתונים כפי שהם, בלי כחל וסרק. האסכולה השנייה מציירת במפורש תמונה סימטרית והדדית של האלימות במשפחה, תמונה שלא מתיישבת עם הנתונים שמציגות בפנינו הפמיניסטיות ושאין בה שחור ולבן אלא הרבה גוונים של אפור.

אז מדוע יש מיקוד שכזה רק על נשים כקורבנות ועל גברים כאלימים?

נשאלת השאלה, אם הייתי יוזם הצעת חוק לציון יום המאבק באלימות נגד יהודים – מה הייתם אומרים? הרי מי שמכיר את הסטטיסטיקות לגבי פשיעה במגזר הערבי בישראל יודע שקיימת יותר אלימות ערבית המופנית נגד יהודים מאשר להיפך, ויותר אלימות ערבית בכלל מאשר אלימות יהודית. אתם הייתם מוחים ואומרים, ובצדק, שאני מפלג, שאני מסית, שאני גזען, שאני משפיל את הערבים ומצייר אוכלוסיה שלמה של אזרחים שומרי חוק כאלימים, למרות שרובם אינם כאלה, ומציג אוכלוסיה אחרת כטלית שכולה לתכלת, למרות שאינה כזו.

ונגיד שהייתי קורא לרשויות האכיפה והשפיטה להתייחס בצורה שונה לתלונה שמגיש יהודי נגד ערבי מאשר לתלונה שמגיש ערבי נגד יהודי. אילו הצעתי להרחיק באופן אוטומטי מביתו ערבי ששכנו היהודי הגיש נגדו תלונה. הרי הייתם קופצים עלי בשצף קצף, ובצדק. הייתם טוענים שאני מכשיר את הקרקע לפגיעה בזכויותיהם של מאות אלפי אזרחים ופונים לבית הדין בהאג.

נשאלת השאלה, מדוע הדבר הזה נעשה בכל זאת, כשמדובר בגברים? האם מדובר בטעות תמימה, בחוסר מחשבה, או שמא יש כאן ניסיון מכוון לייצר מלחמה בין המינים, על ידי כך שמציירים מין אחד כאלים ומין שני כקורבן?

אני שואל מפני שהקורבנות של המלחמה הזו, שככל הנראה אכן קיימת, מגיעים אלי. הם מתדפקים על דלתי והם בוכים. הם בוכים על שיעורי גירושין גבוהים מדי, שנגרמים בגלל האווירה המלחמתית שנוצרה. הם בוכים על פגיעה בילדי גירושין משני המינים, שהרשויות נוטות כיום לקרוע אותם מאבותיהם, לעיתים באמצעות האשמות לא מוכחות של אלימות. הם בוכים על שימוש יתר במרכזי הקשר של משרד הרווחה, שמסייעים לנשים מתגרשות לנתק את הקשר הישיר של ילדיהם אל אבותיהם, בשיעור שהוא גבוה פי כמה וכמה מהשימוש בהם בארצות אחרות, וללא הסבר נראה לעין. הם בוכים על ילדים וילדות שגדלים ללא דמות אב מגוננת שתעניק להם ביטחון והכוונה, וחשופים לכן פי כמה וכמה מילדים אחרים – באופן ממוצע – להתעללות, פגיעה, והידרדרות.

הם בוכים על אי-יישום המלצות למען יתר שוויון בגירושין שהגישו ועדות שמונו על ידי משרד המשפטים, ועדות שניט ושיפמן, ועל אי-יישום המלצות של ועדות גילת וסלונים-נבו, שבדקו את עבודת העובדים הסוציאליים. הם טוענים שישנה סחבת מכוונת בהקשר הזה, שנמשכת כבר למעלה מעשר שנים.

אחת ממובילות המחנה הפמיניסטי בכנסת, ח"כ זהבה גלאון, אפילו אמרה לפרוטוקול, שמסקנות ועדת שניט ראויות "להיקבר קבורת חמור.“

וגם נשים מגיעות אלי. נשים שהקורבנות האלה הם הבנים שלהן, הנכדים שלהן האחים שלהן, בני הזוג שלהן, האבות שלהן.

ומה שאולי מוזר במיוחד הוא שהמובילות את המחנה הזה הן אותן פוליטיקאיות שהכי להוטות לעשות שלום, לסלוח, לרחם, לתת עוד הזדמנות, לתת מחוות, לתת נשק... לגברים האלימים במיוחד של הרשות הפלשתינית. הגבר היהודי נתפס בעיניהן כאלים, ככובש, וכל יתר המגזרים, כולל המגזר הערבי, נתפסים כקורבנות שלו.

אולי הגיע הזמן שיישמע קול מתון יותר בהנהגת המחנה הפמיניסטי? אולי יש מקום לתהליך הידברות, לתהליך אוסלו שכזה – אבל הפעם לא בין יהודים לערבים, אלא קודם כל בין יהודים ליהודיות?

תודה רבה.