המדינה צריכה להחליט

על החלטת בג"ץ לפנות מיד את המבנים במאחזים שנבנו על קרקע פרטית - מתוך הטור ב"ישראל היום".

נדב שרגאי , ט"ז בכסלו תשע"ד

נדב שרגאי
נדב שרגאי
צילום: באדיבות המצולם

מי שקורא את פסק הדין שפרסם אתמול בג"ץ מתקשה להשתחרר מהרושם שהמדינה קיבלה מבג"ץ צ'ק פתוח בעניין המאחזים, אך התקשתה להחליט כיצד למלא אותו.

שופטי בג"ץ כותבים שם פחות או יותר כך: איפשרנו למדינה לעשות במאחזים כמעט ככל העולה על רוחה - להסדיר מאחזים שאינם על קרקע פרטית, לדחות שוב ושוב הליכי פינוי בניסיון להכשיר עוד ועוד חלקי מאחזים, אפילו דחינו הריסת בתים שנבנו על קרקע פלשתינית פרטית, לאחר שאושרו לכאורה היתרי עיסקה של רכישת קרקעות שם מבעליהן הפלשתינים. אתם, לעומת זאת, "גררתם רגליים" ולא עמדתם כמעט באף התחייבות שעליה הצהרתם בבג"ץ.

"חיוב המדינה לפנות ולהרוס את המבנים המצויים על קרקע פרטית", מסבירים לפיכך השופטים בנימה כמעט מתנצלת, "אינו אלא הגשמה של מדיניות שהמדינה עצמה ביקשה לנקוט, פעם אחר פעם, תוך שנקבה מועדי יעד לביצועה".

בג"ץ כמעט אינו מתייחס למתנחלים. מנקודת מבטו: המדינה היא שהתכחשה להתחייבויותיה, ולכן הוא הופך לסופי את הצו - אך רק לגבי מבנים שהוקמו על קרקע פלשתינית פרטית, שאין סיכוי לשנות את הסטטוס שלה. כל השאר נשאר בינתיים על מכונו.

ההחלטה סבירה. כמעט מתבקשת. המתנחלים יכולים להיות מרוצים. התנהלות המדינה, לעומת זאת, מעוררת תחושה שבעניין המאחזים המדיניות משתנה והכל בהתאם לתקופה, לנסיבות הפוליטיות ולעוצמת הלחצים, מבית ומחוץ.

אולי, לכן, הגיעה השעה שהממשלה תתייחס סוף סוף ברצינות לדו"ח ועדת לוי בעניין המאחזים, ועדה שהיא עצמה מינתה, אשר חבריה שירטטו באופן אמיץ ואמיתי קווי מתאר להסדרת החוקי והבלתי חוקי ביו"ש.