גנרלים קטנים מחבלים בכרמים
גנרלים קטנים מחבלים בכרמים

דוד, בימים שטרם מלוכתו, בורח מפני שאול המלך. ובסצנה הנראית הזויה לקורא הפסוקים, דוד יוצא ממחבואו ומדבר אל שאול.

שהרי, לכאורה, צבא שאול יכול בקלות לחסל את החבורה הקטנה של דוד. טיל פשוט, אפילו אר פי ג'י, יעשו את המלאכה בקלות. שלא להזכיר מקלע וצלף מומחה. ובטווח של דיבור אין שום קושי לתפוס אותו ולהביאו למשפט המלך.

התשובה נעוצה, כמובן, במציאות של אותם ימים ובגיאוגרפיה. השיח שהתנהל משני עברי קניון מדברי מאפשר דיבור ישיר. אולם, הגעה פיזית אל דוד ואנשיו מחייבת ירידה במצוק ועליה לגובה רב. מהלכים הדורשים זמן רב שיאפשר לנמלט למצוא מסתור בקלות. ובאשר לנשק, יחייך כל בר דעת, יש לכל היותר קשת שאינה מאפשרת פגיעה במרחק הזה. כך שדוד פעל במסגרת מציאות החיים של אז.

אכן, העולם משתנה, כלי המלחמה ואמצעי התחבורה משתנים. ואפשר להשתעשע במשחקי מלחמה על העבר. שעשוע שיכול להפוך לטרגדיה באשר לעתיד. שם כל תסריט חייב לקחת בחשבון את השינויים הצפויים, את אי הוודאות שיכולה להפוך- במהירות רבה- לוודאות מדאיגה וכואבת.

כלפי מה הדברים אמורים?

לאחרונה שמענו עוד אמירה חסרת אחריות של הגוף ההזוי המתקרא המועצה לשלום ולביטחון. המועצה הזאת מתהדרת ביוצאי צה"ל וגופי ביטחון שהיו בכירים ביותר. הם טענו שלנוכח מצבן של עיראק, סוריה, מצרים ואולי גם איראן, ישראל יכולה לותר על הצורך בבקעת הירדן. וכמובן גם להקים עוד מדינה ערבית בין הירדן לים. כי אין לה אויב בעל יכולות צבאיות מאיימות בסביבה כולה.

אכן, אסור להתעלם מהאמת היהודית- דתית, אמונית, משפטית והיסטורית- שלפיה ארץ ישראל כולה, בהתאם לגבולות ההבטחה, שייכת לעם ישראל. זהו בסיס הדיון. אולם, גם לחסרי האמונה צריך שכל ישר והגינות,  לראות את העובדות וללמוד את המציאות. ומקבוצת הגנרלים הזאת יש ציפייה גם לאחריות. האם קצרה בינתם מלראות את הטילים המשוכללים שעלולים- לשיטתם- להיירות מפאתי רמאללה ללא יכולת לחסום אותם? מטוסי אויב שימריאו מקלנדיה ויגיעו בשניות ספורות אל תל אביב? התסריט האופטימי ביותר לפעולות איבה שייצאו מגבולות ישראל לשיטתם- לפי קווי סיום מלחמת השחרור- יצביע על מאות אלפי נפגעים. ויש להודות לבן גוריון וחבריו שהשכילו להבין שגבולות החלוקה הם תבנית בטוחה לאסון עתידי וסרבו לשוב אליהם לאחר פריצתם.

אמר פעם ח"כ טיבי שכל עוד היו בכירים במערכת הביטחון באלמוניותם, הם גרמו דאגה ופחד אצל הערבים. אך משנחשפו בציבור, בכנסת ובראיונות גלויים, ראו הערבים אנשים קטנים ולא חכמים. ולא הבינו כיצד חששו מיכולותיהם (אין בידי הציטוט המדויק, אך זו היה רוח הדברים).

אכן, אי אפשר להבין אישים שפועלם למען ביטחון ישראל הוביל אותם למרומי הפירמידה הביטחונית ושינו את עורם לחלוטין.

הם תוקפים את העקרונות, הערכים והמעשים שהנחו אותם עד לעת פרישתם. הם היו למבקרים חריפים של תורת הביטחון הישראלית, ולמותחי ביקורת על המנהיגות הנבחרת של המדינה. ניחא, לו היו מביעים את דעתם בפורומים סגורים שתמיד פתוחים בפניהם. מותר להם להיפגש עם ראש הממשלה והשרים ולהעלות דאגות והצעות. אך ללבוש את אצטלת תפקידיהם בעבר ובחסותה לסייע לאויבי המדינה, היא מעשה פסול ואסור, שמעלה סימני שאלה על מעשיהם בעבר. וספק גדול מנקר אם זקנתם אינה מבטלת את כל תרומתם לאזרחי המדינה בעבר.

אז מה מריץ אותם? האם לא קיבלו את המעמד שציפו לו, לאחר פרישתם? האם זו השנאה המקלקלת את השורה?

וכדאי שראשי המדינה ישקלו את כישורי המתמנים לתפקידי המפתח, גם בתחומים הללו. של נאמנות, של יושר ושל שמירה על פה סגור בנושאים שהשתיקה הכרחית להם.