בן המתגאה באביו

הספד שר החינוך, שי פירון, בהלווייתו של התעשיין וחתן פרס ישראל, דב לאוטמן ז"ל.

הרב שי פירון , כ"א בכסלו תשע"ד

הרב שי פירון
הרב שי פירון
צילום: אלירן אהרון

דוביק היקר,

 אם יש אדם שידע מה הם "חיים", שנגס בהם, שאחז בהם בחוזקה גם כששרירי הגוף לא אפשרו לו, זה היית אתה.

לימדת את כולנו מה הם חיים, ועד כמה יכול האדם, בבחירה, להפוך אותם למשמעותיים.

למדת אותנו מהי רוח האדם, כשנאחזת בעוד יום, כשלא ויתרת לעצמך, ויצאת לעוד יום עמוס במשרד, גם כשגופך בגד בך.

כשמדברים על היחס שבין הגוף והנשמה, בין החומר והרוח, אי אפשר שלא להתבונן בך -  ולהשתאות. היו ימים ששאלתי את עצמי "מה מניע אותו, למה הוא לא מוותר, קצת", והיו רגעים שחשבנו שזה נגמר, שלא תשוב למשרד, שתש כוחך. אבל אתה לימדת אותנו ששום דבר לא יעמוד בפניך.

אני זוכר שסיפרת לי שנכדך קבע ביומנך ארוחת צהרים  משותפת לכבוד  יום הולדתך ה – 120 .

מה שמוזר הוא, שאתה התכוונת ברצינות, ומה שעוד יותר מוזר היה שאני ושכמותי האמנו לך. האמנו בך. כבר התחלנו להאמין ששר המוות לא יוכל לך.

הצלחת ללמד אותי שרוח האדם מגדירה את עוצמת הנכות, שתפקוד ודבקות הן בראש ובראשונה עניינים שברוח ורק אח"כ עניינים שבגוף.

היית ציוני, שראה במדינת ישראל התגשמות של חלום, של חזון עמוק. לא הסכמת להתפשר על אופייה של ישראל: רדפת שלום, רדפת צדק ושוויון הזדמנויות, והאמנת שהפיתוח כלכלי ושגשוגה של התעשיה הם המפתח להתפתחותה ולחוסנה של ישראל.

הציונות נתפסה אצלך כצו מוסרי. ראית בישראל את הבסיס לכינונה של חברת מופת. לכן נלחמת בפערים ההולכים וגדלים. כמו קאטו הזקן חזרת על המסרים שלך פעם אחרי פעם. ואנו, שידענו כבר מהמילה הראשונה מה אתה עומד לומר, שמחנו, שיש לנו הזכות להיות ליד מי שמאמין ודבק במטרה. שלא מוותר לעצמו ולנו, שמעמיד לחברה בישראל  

פעם אחר פעם מראה, ולא מהסס לשאול:

אתם מוכנים להיות אזרחים במדינה בה לילדי הפריפריה לא מגיע עתיד כמו לילדי המרכז?

ופעם אחר פעם טענת שהפערים מסוכנים יותר מהאיראנים ובקשת שמנהיגים יקצו לפחות את אותם המשאבים המוקצים לביטחון ולחוסן הפנימי שלנו: לחינוך , לחינוך ועוד קצת  - לחינוך.

רצית לראות את החברה כולה מתאחדת מסביב לאתוס הבסיסי של מדינת ישראל ולכן נלחמת למען חיזוק החינוך הציבורי.  ראית במערכת החינוך את הבסיס ליצירתה של חברה אחת, היודעת להתכנס מסביב לערכי הליבה שלה ולא מוותרת לעצמה על הזהות שלה.

נלחמת על השלום, ועל זכותם של ערביי ישראל לחיים שוויוניים. רצית להעניק גם להם "קו משווה", נלחמת למענם של ילדי הפריפריה, קראת להם, בלי שהתכוונת "אחרי!", והם באו. ועוד איך באו. את מנהלי בתי הספר, שכה אהבת רצית לראות ב"צמרות"  ועוד ועוד מפעלים שיזמת ודחפת.

אבל מעל הכל היית בן אדם. איש של אנשים. איש שופע אהבה המהלך קסם על הבריות. איש היודע מרת לבו של חבר, המבקש לסייע לכל אדם בצרה.

חבר שלא עומד מנגד, אדם היודע לחבק, לאהוב, לדאוג. ואף שידעת לנזוף, ולכעוס, ידענו תמיד  כמה אתה אוהב.

לאחר לכתה של רוחל'ה עליה השלום, לא נותרת ולו ערב אחד לבד, בביתך. חוץ מפרלמנט השישי והשבת, פקדו את ביתך – בכל ערב – מאות חברים, שלא הותירו אותך לערב אחד לבד. זו לא היתה תורנות ואיש לא עשה איתך חסד. כולנו, אוהביך, באנו לקבל ממך השראה, להודות על הזכות שהיתה לנו לשהות במחיצתך.

וכמה מילים אישיות, דוביק היקר שלי,

כשפנית אלי, לעמוד בראש תנועת הכל חינוך, בעקבות המלצה של חברינו שלמה דברת, הרגשתי שקשה לך. מה פתאום שרב יעמוד בראש תנועה חינוכית שאתה מקים. התקשרת אלי  בפעם הראשונה ואמרת: "כבוד הרב, אני מציע שניפגש, ואולי.." ולא המשכת.

ובאתי, והתאהבנו, כפשוטו, והפכת לי למורה דרך, למעין אב, ולפעמים למעלה מזה. חלקנו סודות רבים, שוחחנו שעות, ומצאנו מסילות איש אל לב רעהו.

את סיפור חייך כבר הכרתי בע"פ ובכל פעם כשדברנו על הילדים שלי, על הקשבה, אמרת לי: כל מה שעשיתי בחיים, הצלחתי. אבל היה לי כישלון אחד, לא הבנתי מה באמת עובר על בני, עדי ז"ל. הכישלון הזה ייסר אותך, לא נתן לך מנוח. שעות שוחחנו על כך. שוב ושוב שאלת אותי: "אתה מקשיב? אתה מסתכל? אתה מזהה מצוקות וכאבים? "

פעמיים היכה בי הטלפון הראשון של מוצ"ש. פעם אחת עם לכתה של רוחל'ה. התקשרת וביקשת שאערוך את הלוויה. עכשיו אני יכול לגלות לך שמעולם לא עשיתי זאת לפני כן. אבל היה לי ברור שאני יודע איך אתה רוצה שזה יראה.

והפעם השניה, אמש, עם צאת השבת כשבאה הידיעה הנוראית שגם אתה בחרת לעזוב את כולנו, ולעבור לעולם שכולו טוב.

השבת, בצהרי היום, קראתי לבני ביתי קטע מספרו החדש של הרב סר יונתן זקס. בספר הוא מספר על סר ישעיהו ברלין, שהיה אתאיסט גמור, ואעפ"כ פנה אל הרב זקס וביקש ממנו שיערוך לו לוויה יהודית.

כששאלו חבריו של ברלין את הרב זקס: "מדוע הוא ביקש לוויה יהודית, הרי הוא לא היה יהודי מאמין?!"

השיב הרב זקס: "הוא לא היה יהודי מאמין אבל הוא היה יהודי נאמן".

אתה דוביק היית יהודי נאמן. נאמן לעמו, לארצו, לערכיו, לאמונותיו.

בחודשים האחרונים פגשו אותי אנשים רבים ממכרינו המשותפים. הם ספרו לי כמה אתה גאה בהיותי שר חינוך ולא פעם אמרו שעיניך נוצצות כמי שמדבר על בנו. אז הנה, אומר לך בפני כל, את מה שאמרתי לך בפגישתנו האחרונה.

גם אני גאה ומרגיש כמו בן המתגאה באביו. וגם אני יודע שאלמלא האמון והכוח שנתת בי, ספק רב אם הייתי עומד כאן, היום, כשר החינוך של מדינת ישראל.  

אנחנו נמשיך בדרכך, נפעל לשינוי פניה של ישראל, אף ילד לא יוותר מאחור, ורוחך תלווה אותנו לאורך ימים ושנים.

יהי זכרך ברוך.