הגנה משפטית

העניין הזה כבר הופך להרגל: מדי פעם עולה לדיון מינויו של איש שמאל, בעל תדמית של זולל מתנחלים, לתפקיד בכיר

אבי סגל , כ"ו בכסלו תשע"ד

אבי סגל
אבי סגל
ערוץ 7

מינויו של שי ניצן לתפקיד פרקליט המדינה אושר השבוע בממשלה, על אפם וחמתם של רבים ממצביעי המפלגות המרכיבות אותה. למינוי קדם דיון ציבורי ותקשורתי הן על ההליך והן על האיש עצמו. בעוד חלקים בימין מתמרמרים נגד עוד קידום מקצועי מזורז של עוד שמאלן המקורב לעוד צלחת, התייצבו גורמים אחרים בציונות הדתית להגנתו של ניצן, הצביעו על אופיו ויושרו ותקפו את תוקפיו.

בין היתר פורסמה ב'מקור ראשון' כתבה ובה מצוטטים אישים בכירים בציונות הדתית, חלקם מזוהים עם הימין, בדברי סנגוריה אישיים על עו"ד ניצן. הצד המשותף לכל המצדדים הוא היכרותם המוקדמת, שלא לומר ידידותם הוותיקה, עם הפרקליט הבכיר. כיצד הצליח 'מקור ראשון', ערב המינוי הנכסף, לאסוף דברי שבח רבים כל כך מפי אנשים נכבדים כל כך? כיצד נחשף שם פתאום מכתב תמיכה עלום שניצן קיבל מהרב אבינר לפני שנתיים? אין זאת אלא שמדובר בצירוף מקרים מרהיב ביופיו. או במילים אחרות: מישהו בסביבתו של שי ניצן עבד ממש קשה בזמן האחרון.

העניין הזה כבר הופך להרגל: מדי פעם עולה לדיון מינויו של איש שמאל, בעל תדמית של זולל מתנחלים, לתפקיד בכיר. רגע לפני המינוי נפתח קמפיין מתוזמן להפליא, שבו נקראים לדגל בכירי המגזר הסרוג כדי לרכך את ההתנגדות העזה והמוצדקת מימין. בפעם הקודמת זה קרה עם העלאת הדרגה של ניסו שחם, האיש והאנדרסטייטמנט, שזכתה לתמיכתם של אחדים מראשי המתנחלים עצמם. והנה זה קורה שוב, מן הסתם לאור ההצלחה הגדולה של המינוי ההוא. אם בסביבתו של עו"ד ניצן היו מבינים שבכל מקרה הממשלה לא שמה עלינו יותר מדי, אולי הקמפיין השקוף הזה היה נחסך מכולנו.

מה שמעניין במיוחד הוא פרסום מכתב התמיכה של הרב אבינר. לא מיותר להזכיר כי בזמנו, הרב אבינר שלח מכתבי תמיכה גם למשה קצב ולרומן זדורוב, ובהם הביע אמון בחפותם וחוסר אמון בפסקי הדין של השופטים. "חזק ואמץ על עמידתך הבלתי מתפשרת על האמת", כתבו הרב אבינר וחבריו הרבנים לנשיא-לשעבר קצב ב‑2011. "חזק ואמץ בעבודת הקודש", כתב הרב אבינר לשי ניצן באותה שנה בדיוק. תגידו מה שתגידו על אותם מכתבים, נחמד לראות שבדרך לכס הפרקליט מספר אחת, שוחרי טובתו של שי ניצן אינם בוחלים בתמיכת מי שמסרב לקבל הכרעות מרכזיות של בית המשפט.

אכיפה סרוגה

לגופו של עניין, יש משהו לא נעים בעדויות אופי המבוססות על היכרות מגיל העשרה. יכול להיות שבתקופת הישיבה התיכונית שי ניצן היה אדם טוב, ישר דרך, שמעולם לא העתיק בבחינות ותמיד הרים את הכיסאות אחרי השיעור. יכול להיות אפילו שהוא נותר אדם כזה עד היום, כולל הכיסאות. לא יודע. זה לא משנה את העובדות: לא גורמי ימין דתיים הפכו את שי ניצן לאויב שלהם, אלא הוא עצמו עשה זאת – בהחלטות שקיבל ובאלו שלא קיבל. אם האיש רדף את המתנחלים ואכף את החוק באופן סלקטיבי, אין זה משנה אם עשה זאת מתוך רצון להרע או מתוך תחושת אמת פנימית. אפליה היא אפליה, מדיניות רדיפה היא מדיניות רדיפה.

תומכיו ומתנגדיו של ניצן משמאל אוהבים לציין את מאבקיו המשפטיים נגד ארגוני הטרור ונגד פעילי שמאל כמו טלי פחימה וענת קם. "כל מי שמכיר את ניצן לא מפסיק לגחך על הדימוי שנבנה לו בקפידה, כאילו היה שליחה של תנועות 'מצפן' ההיסטורית או 'גוש שלום' ברחוב סלאח א-דין", טען ברוך קרא ב'מעריב', "הדימוי אידיוטי, מרחק אוקיינוס מהמציאות". הדימוי אכן אידיוטי, רק שלמיטב זיכרוני – ואולי אני טועה – איש לא העלה אותו מלבד ברוך קרא.

אכן, שי ניצן אינו התאום הזהה של אורי אבנרי, ובמסגרת תפקידו הוא עסק גם בהגנת ביטחון ישראל, על כך אין חולק ואין טענה. הטענות הן נגד מדיניות אכיפה חסרת פרופורציות ובלתי מוצדקת נגד הימין והמתנחלים, כשדוגמאות הנגד בצד הפלשתיני לא מצליחות לאזן את התמונה. ובכלל, מי שטוען כאילו ניצן "מגן על מעצרים מנהליים נגד יהודים וערבים כאחד" – בא לברך ונמצא מקלל. לא מדובר בשתי קבוצות אוכלוסייה שוות בנזקיהן. ומי שמטפל בנערי גבעות כאילו היו מחבלי חמאס, זה לא בדיוק נאום הסנגוריה האולטימטיבי.

בקטנה

חלפו יובלות מאז ההמלצה האחרונה שלי על ערוצי הסרטים בטלוויזיה. בינתיים אף קורא לא התלונן, ובכל זאת, במילה, הנה המלצות על שני סרטים עתיקים שהופקו בהוליווד בזמן שכאן עסקו בשחרור הארץ: 'שיר נולד' (1948) הוא סרט מוזיקלי חביב למדי, במשקל נוצה כמו כל סרטיו של השחקן דני קיי, ומשתתפים בו כמה מענקי המוזיקה של התקופה, כמו בני גודמן ולואי ארמסטרונג. 'שניים לדרך' (1967) של הבמאי סטנלי דונן מתאר תהליך עגום למדי של חיי נישואים באמצעות תסריט שנון, עלילה לא לינארית ואודרי הפבורן. שני הסרטים לא מתקרבים ל'אי טי', שיצא בשנה של מלחמת לבנון הראשונה, אבל עדיין מוצלחים.