אור קטן ומיוחד

איתמר ליברמן , כ"ו בכסלו תשע"ד

איתמר ליברמן
איתמר ליברמן
עצמי

בימי החנוכה מדליקים כולנו את נרות החנוכייה, פוצחים בשירי החג וזוללים סופגניות. לעתים, כאשר אני מדליק את הנרות, בעיקר ברגעים האלה שבין אמירת הברכה להצתת הנר, חולפות במוחי מחשבות. בהניחי את נר השמש במקום המיועד לו, מזדמן לי לחשוב דווקא עלייך, אחותי המיוחדת.

באותו רגע של מחשבה את נדמית בעיניי לשמש בחנוכייה. גם את נמצאת בריחוק מה מהסביבה, אבל לעומת האחרים, בעלי אופי זהה, יש בך חשיבות מיוחדת והיא להאיר בעבור אחרים.

נדמה שבאמצעותך ניתן להפיץ אור לסביבה, אבל אף על פי כן תמיד תמצאי את מקומך רחוק, בפינה ליד, מביטה מהצד על הנרות הדומים לך, אשר להבתם דולקת- על אלו שמזלם שפר עליהם ויצאו לכאורה רגילים. רצונך להיות בקרבתם ולזכות ליחס כמו כולם, כך נדמה, עוד רחוק מלהתממש. 

אבל אני יודע שאת לא סתם עוד אור קטן אלא ייחודי באיכותו, שביכולתו להפיץ מתוכו גלים אדירים של  אור וחום לכל עבר, לכל קצות עולם, גם אם לא תמיד מצליחים להבחין בהם.

לפעמים אנו שואלים מה ייעודו של השמש, שהרי ממילא לא חשים בו, מה גם שקדושה יתרה אין בו, זאת בעוד שהנרות אחרים זוכים לחשיבות. אך כאן נוצרת לה תפיסה שגויה. האמת שזהו הנר שמדליק את חיינו. אבל זה לא מונע ממנו להיוותר ליד, במתחם נפרד, לא ביחד עם כולם.

את, ואחרים כמותך, בעלי הצרכים המיוחדים, מבטאים את האמת, היושר והתמימות- שאף כתם שחור, שמפזר סביבו עבותות של חושך, לא נדבק בהם. בימים שבחוץ הכול מוצף בסיפורי זוועה ואכזריות, אתם מקור לתמימות ויופי. פה ושם ניתן לזהות כאלה שלא נאחז בהם החושך ששורר כמעט בכל פינה, אבל צריך עוד לעבור כברת דרך ארוכה עד לזמן שבו את ואורות כמוך- יחיו בתוכנו כשווים בין שווים.

בחג המסמל את המלחמה בתרבות יוון ראוי שנאמץ לחכנו את בעלי הצרכים המיוחדים כנורמה תרבותית יפה ומוסרית כחלק בלתי נפרד מחיינו.