בפינה קטנה, בעיתון, דווח על החלטות ועדת האתיקה של הכנסת. בין השאר סופר שם על נזיפה שקיבל ח"כ טיבי (בט' – לא בב') בגין אקט מחאה של שפיכת כוס מים על דוכן הנואמים בכנסת.

וכדרך אגב גם צוין בידיעה, שהוא גרם נזק של 20 אלף ₪ לציוד האלקטרוני שישנו בדוכן. לא ראינו כותרת ראשית על זה, לא שמענו שום ידיעה בחדשות. לא נשמעה דרישה – הגיונית- שהמזיק יישא בנזק מכיסו. בדיוק כמו כל אזרח הפוגע ברכוש הזולת או ברכוש ציבורי. ועולה חשד כבד שהסיבה היחידה היא שלא מדובר בראש הממשלה.

ואולי, בעצם, העמותות השונות- כמו גם העיתונות- לא מעוניינות באמת מה קורה לכספי הציבור, הם רק "מחפשים" את בנימין נתניהו. השנאה אליו משבשת את דעתם. ואז הם מחטטים בכל פרט בחייו. וכך שמענו השבוע את הניגוח בעניין הוצאותיו הכספיות.

אכן, איש ציבור חייב בדיווח לציבור של היבטים שונים בהתנהלותו. אבל זה צריך להיות שוויוני. איננו שומעים הצלפות בחברי כנסת הקונים- מחשבון המיועד לשרות הציבור- ארבעה סלולאריים וכמה מחשבים,  ומהיקרים ביותר, ואין פוצה פה ומצפצף בציבור.

ועוד כהנה דברים שמעוררים קושיות ללא מענה על שימוש חורג בכספי ציבור ייעודיים. איננו רואים חשיפה של הוצאות בית הנשיא. לא עלות הסעודות, חדר הכושר, טיסות עם צבא חצר מלווה, ועוד כהנה וכהנה. גם לא בקרה של תהליך השיפוצים היסודי שעבר הבית לא מכבר. כך, גם לא מגלים לנו את התשלומים  שמחזיקים את לשכת אריאל שרון (זו לא טעות) על צוות העובדים שם. מבחינת התקשורת כל אלו הם בבחינת "אין עניין לציבור". הרי הם אלו הקובעים מה מעניין את הציבור.

ולכן, למשל, לא שמענו מילה רעה על ח"כ הרצוג- זה שהועמד עתה בראש מפלגת העבודה- על אף שהוא מילא פיו מים בעניין העמותות שהיה מעורב בכספיהן, בעת חקירת המשטרה בעניינן. עניין המותיר שאלות פתוחות בענייני טוהר המידות. ה"עניין לציבור" מתעורר, כמובן, אם השם נתניהו נקשר לאותו נושא. אז נזרקים הצידה כל כללי האתיקה והציידים שוחרים לטרף.

ובציד הזה אין כללים. המינימום המתחייב הוא לוודא את העובדות לפני הפרסום. וכבר למדנו שנתון על הוצאות מים גדולות מתגלה כנובע משימוש של עוד נפשות במים הללו, ומריכוז תשלומי כמה שנים. מתברר שאת בריכת השחייה משלמת משפחת נתניהו מחשבון הבנק שלה. אז איך זה שהפרסום קודם לבירור העובדות. זו הגינות? זו תקשורת חוקרת במיטבה? יציאה לפומביות ופנייה לציבור צריכה להתבסס על עובדות האמת. וכמו בכל ביקורת צריכה להכיל את תגובת המבוקר.

תחקיר עיתונאי הגון היה גם עורך השוואות עם ראשי מדינה אחרים. היה מתייחס גם לצרכיה של מדינת ישראל. היה מביא בחשבון, למשל, את האינטנסיביות של טיסות לצורך המדיני- בטחוני הדוחק בעניין איראן ולא מונה רק את כמות הטיסות ועלותן.

תמיד ניתן לתקן. וגם פה ודאי אפשר למצוא הוצאות שניתן לצמצמם. ודומני, שלו היה מדובר בביקורת עניינית, היא גם הייתה מתקבלת אחרת, כביקורת בונה. אלא שביקורת מנגחת, יוצרת התנגדות מידית. והרדיפה המתמדת הזאת, גם בסגנונה, מובילה אותנו לאמרה הידועה : אלוקים יבקש את נרדף. אלוקים ממש לא נמצא בצד הרודף. והכותרת המבטאת את הגישה הזו, היא פרפרזה  של סיסמה שרווחה פעם ברוסיה: הכה ביהודים והצל את רוסיה.