סטטוס: יתומים

בווידוי אישי מצער, אולי אפילו מביך: אני לא מתאבל על מות ידוענים.

אבי סגל , ג' בטבת תשע"ד

אבי סגל
אבי סגל
ערוץ 7

ואפתח בווידוי אישי מצער, אולי אפילו מביך. יושבים? קבלו: אני לא מתאבל על מות ידוענים. למען הדיוק, אין ממנהגי להתאבל על שום אדם שאני לא מכיר באופן אישי. מצטער? כן. עצוב? בקטנה. חיישנים רגישים במיוחד יוכלו אפילו לקלוט מכיווני אנחה חרישית. אבל זהו. למעט מקרה חריג אחד מלפני עשרים שנה (אחח, ריבר פיניקס הצעיר, מי יגול עפר מעיניך המזוגגות), שום מקרה מוות רחוק של אישיות מפורסמת לא השפיע על תחושותיי למשך יותר משלושים שניות במצטבר.

מובן שגם אני, כמו כל אדם בינוני וסביר, חיבבתי את אריק איינשטיין – איך אפשר לא? – והצטערתי על פטירתו. ועם זאת, אני מסתכן באיבוד שארית המוניטין שלי כאדם רגיש וקובע בזאת שחבריי לרשת החברתית יצאו מדעתם. הנהי, היגון, הרכנת הראש, הורדת הדגל לחצי התורן, הסיפורים האישיים על הפעם ההיא שאריק ז"ל שר ממש עליהם, והקישורים האינסופיים לשירים שהנפטר בעצמו היה מגרד את הראש בתהייה על עצם קיומם – סליחה, אתם מכירים? איבדתם בן משפחה? תזכירו לי כמה שירים שלו נוגנו אצלכם בפלייליסט לפני מותו?

לא הופתעתי מהדציבלים ההיסטריים של התקשורת הממוסדת, מעוצמת הקיטש וריבוי הקלישאות וגודש הסופרלטיבים ומה אריק היה אומר ופרסום הטור האחרון והפגישה האחרונה ושיחת הטלפון האחרונה וצחצוח השיניים האחרון. אנחנו מכירים את העיתונות, היא לא יכולה אחרת, היא נטולת פרופורציות גם בנושאים קטנים ואזוטריים מזה. אך המדיה החברתית האבלה היא שהותירה אותי נבוך, מתקשה לברור מבין הקולות והתחושות את הצער האותנטי, הפשוט והאוהב. לרגע נראה הפיד (דף העדכונים) שלי כמו אוסף היצירות השלם של נוער הנרות.

יותר מכול הפתיעה אותי הפיכת המרחב הפייסבוקי לאזור בלי הומור. חברים אמיתיים ודמיוניים, ציניקנים מרושעים במובן הטוב של המילה בימים כתיקונם, הפכו לרכיכות יבבניות עם פטירתו של "מר רן" איינשטיין זצ"ל. פה ושם פורסמו סטטוסים שנונים וקלילים יותר, לא כולם מלאי טעם וטקט, אבל אווירת האבל הלאומי והלינץ' נגד מדחקקים שלטה בפיד ומחוצה לו עד שש דרגות של הפרדה. זה מוזר, כי אחד ממאפייניו הבולטים והחינניים של איינשטיין ז"ל היה הקריצה המתמדת, הניחוח הקליל שליווה גם את הרציני שביצירתו. אך במותו, מסתבר, ציווה לאחרים לאבד את הקריצה, והפייס כולו הפך לקבוצת "אני מעריץ דתי ואין לי חוש הומור".

זה לא אומר שהתעלמתי. למעשה, במוצ"ש האחרון העברתי נסיעה משפחתית בהאזנה רצופה לשעתיים משירי הזמר המנוח, אוסף שהכנתי מראש ממיטב הדיסקים שבביתנו. אז באיזשהו מקום קדחת איינשטיין אחזה גם בי. תודה לכם חברים. כעת, רק לשם הנקמה, אני שוקל להעלות ברשת אינספור קישורים לשירים של אריק איינשטיין בביצועם של זמרים אחרים, לא חשוב שמות. קישור אחד מדי שעה למשך שבוע. אין ספק שאריק היה אוהב את ההתעללות הזאת. אריק שרון, זאת אומרת.

עדיין קטנים

גם כעת, אחרי מות, יש מי שעדיין מתחשבן עם אריק איינשטיין על 'עיתונאי קטן שלי', השיר שלפני שנים חולל סערה בקרב העיתונאים הקטנים שלנו. אלה אותם עיתונאים שלעולם לא יסכימו לקבל ביקורת על עמיתיהם, לעולם יגנו על העשבים השוטים שבתוכם. בכל פעם שמישהו יצייץ נגד התנהלות תקשורתית לקויה, הם ינחרו בבוז עם הטקסט הקבוע והסרקסטי "אה, שוב התקשורת אשמה". בעיניהם, רק לתקשורת מותר לבקר את עצמה, לא לנפגעים ממנה.

מובן שכבר אז, בימים שבהם פורסם 'עיתונאי קטן' לראשונה, נהגו בו העיתונאים בקשיחות מוגזמת. השיר לא קרא לסגירת העיתונות בישראל, אלא התייחס לתופעות ספציפיות של עיתונאים מסוג מסוים. העלבון העיתונאי הקולקטיבי באותם ימים היה מופרך, ונבע מתחושת רדיפה של תקשורת חזקה מדי מול התנגדות פוליטית ציבורית רחבה. כיום, הפולמוס סביב השיר נראה מעט אנכרוניסטי. העיתונות איבדה את כוחה וכבר התרגלה למתקפות עליה, והציבור איבד מכוח ההתנגדות שלו לרכלנות החטטנית שבה. ובכל זאת נותרו בעיתונות עוד כמה קיני תיעוב כלפי 'עיתונאי קטן שלי', מה שבעיקר מוכיח את צדקת המשורר.

ה'דוד' משה

יש לי עוד וידוי אישי, מביך אפילו יותר מקודמו. הנה זה בא: באחד מימי השבוע שעבר האזנתי לגל"צ שלא בין השעות 11:00 ל‑12:00. אני יודע, עקרונות מקודשים וכל זה. אבל זה קרה בטעות, מישהו הדליק רדיו לידי, מה יכולתי לעשות? למרבה המזל, בדיוק נפלתי על ריאיון של רינו צרור עם ח"כ משה פייגלין. מבין שתי האפשרויות הרדיופוניות שיכולתי לקבל - סתימת פה לדובר מהימין או פתחון פה לדובר החמאס - אני עדיין מעדיף את האפשרות הראשונה.

והנה ההפתעה: המגיש כלל לא סתם לפייגלין את הפה. למעשה, הוא אִפשר לח"כ לשאת מונולוג כמעט רצוף ונטול הפרעות, להבהיר את עמדותיו ולהסביר מדוע הממשלה טועה. צרור לא ניסה להקשות על פייגלין, לא תקף אותו ולא התווכח איתו. ובכלל, נדמה שהתקשורת התל-אביבית כולה פתוחה יותר לשמוע את פייגלין. הפשיסט הקיצוני, העבריין המורשע, הממריד המסוכן מ'זו ארצנו' – הפך פתאום לידיד העיתונאים, למרואיין מבוקש, לאיש ששונאים לשנוא.

נפלאות דרכי הקנאביס.