"מיקום חדש" ב... ברלין

יוסי אחימאיר , ד' בטבת תשע"ד

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

הבחירות לרשויות המקומיות שנערכו זה לא כבר, העלו על ראש שמחתנו את ערי ישראל ובראשן כמובן ירושלים.

הקרב על הבירה מיקד תשומת לב מיוחדת, הגם שפחות ממחצית בעלי זכות הבחירה הטריחו עצמם לקלפיות כדי להשתתף בהכרעה. בירושלים, כמו בשתי הערים הגדולות האחרות – תל-אביב וחיפה – לא הוחלפו ראשי הערים. ניר ברקת יוסיף אפוא להיות ראש עיריית הבירה גם בחמש השנים הבאות. כמוהו כרון חולדאי (תל-אביב) ויונה יהב (חיפה).

ואולם לא ירושלים היא "השם החם" ביותר בשיח-ושיג הציבורי, בתקשורת, בימים אלה – אלא ברלין, שנהפכה להיות "עיר ואם" לכ-20 אלף ישראלים, צעירים ברובם, שכבר מתגוררים בה. רובם של אלה ורבים אחרים ביקשו וקיבלו אזרחות גרמנית, והם חיים בבירה הגרמנית בלא כל רגשי אשם או צורך להתנצל.

העובדה שזו היתה "בירת הרייך", שבה לפני 75 שנה (9 בנובמבר 1938) ארע פוגרום "ליל הבדולח" – יהודים נרצחו, רכושם נבזז, בתי כנסת וספרים הועלו באש – שממנה יצאו פקודות ההשמדה לעם היהודי, שמתחנת הרכבת שלה נשלחו אלפי יהודים ברכבות משא להשמדה באושוויץ – אינה מרתיעה, כמסתבר, צעירים חסרי שורשים וזיכרון היסטורי, מחפשי נוחות כלכלית, שיעזבו לשם כך את מולדתם ישראל.

תופעת הירידה, זו "הנפולת של נמושות" בפיו של יצחק רבין, ותופעת האזרחות הכפולה, אינן מטרידות כל-כך את ממשלת ישראל ואת העם בישראל. "טובי הבנים" חיים כיום מחוץ לגבולות המדינה, רובם בברכת או בהבנת בני משפחותיהם. הם עובדים ומתפרנסים, חיים ומגדלים את ילדיהם, אי שם מעבר לים – במספרים מבחילים של מאות-אלפים.

האמנם הירידה היא רק תוצאה של מצוקה כלכלית, יוקר המחייה, אי-שביעות רצון כזו או אחרת מתנאי החיים בישראל? האמנם זו רק החלפת מקום זמנית במסגרת מקום העבודה, המתפרש על פני הגלובוס, או מה שקוראים בשפת לע"ז "רילוקיישן"?

ישראל פורחת, משגשגת, מעוררת קנאה, ונכון – גם יקרה, אבל אותם צעירים מפונקים מבקשים לחיות מחוץ לגבולותיה. יהיו מהם שיסבירו, כמתנצלים, שאנו חיים בעולם גלובלי, אינטרנטי, כי הקשר אינו ניתק, הוא מיידי, חי, מקוון, וכי הנסיעה היא "לנסיון", "לזמן קצוב", ו"עוד נשוב". ברוב המקרים אין זה כך. הירידה הזמנית מתחוורת אט-אט כקבועה, והנתק מתקבע.

לירידת ישראלים יש סיבות עמוקות יותר מהאמתלות הכלכליות. היא ביטוי לתכונת "היהודי הנודד", ומבטאת היחלשות ההכרה הלאומית, דעיכת החינוך לערכים ולמסורת יהודית, דלדול הרוח הציונית-ערכית, זיכרון קולקטיבי קצר, ואף רגשות גוברים של שנאה עצמית. פחות מאמינים שכאן ורק כאן, בארצנו, טמון ביטחונו ועתידו של העם היהודי.

והרי לשם כך קמה המדינה, כדי שהעם היהודי יהיה נורמלי, ככל העמים, ריבון על ארצו, עצמאי בניהול אורח חייו. אבל ישראלים רבים, חסרי חינוך ומנוח, נמשכים אל הגלות, לחיי הנדוד.

כלי התקשורת שלנו תורמים את חלקם לכך. מרבים לראיין אישים הבועטים במדינה, המבקרים אותה קשות, וצריך להודות שיש מקום לביקורת. חלקם של המרואיינים עושים זאת מתוך שנאה עצמית של ממש, כמו המשורר חסיד הגלות נתן זך, שאין גבול לעויינות שלו למדינה, להווייתה, עד כדי קריאה לצעירים: "תסתלקו מפה".

בתקשורת גם מרבים לספר על "נפלאות ברלין" ואחיותיה, על "מצליחנים" ישראלים ש"הגשימו חלום", שחיים שנים רבות באמריקה, באוסטרליה, בדרום אמריקה, באירופה (בגרמניה!), והיכן לא. ממש יח"צנות לירידה. סיפורי יורדים מוגשים בלי נימת ביקורת, בלי שעזיבתם טורדת איש מן הנשארים.

לדאבון הלב, מערכת החינוך אינה נותנת מענה הולם לתופעת הירידה. צעירי ישראל, תלמידי בתי-הספר, אינם מתחנכים כראוי על ערכים ציוניים-יהודיים. היסטוריה יהודית, מקרא, מורשת – מעמדם נחלש גם במוסדות להשכלה הגבוהה. הטלוויזיה – ובזה דוקא צדק נתן זך – ירדה לשפל המדרגה בתוכניות ה"ריאליטי" המופקרות, המעודדות אלימות והתבהמות.

כאשר הרוח הציונית נמצאת בנסיגה, מיפלס הגאווה הלאומית בירידה, אחוזי ההצבעה בבחירות נמוכים – מה פלא שתופעת ה"מיקום החדש" של ישראלים נעשית שכיחה?

הממשלה ומערכת החינוך חייבות לתת דעתן לתופעה הזו של רפיסות בהכרה הלאומית ובזיכרון השואה. עליהן להבין, שהפקפוק הגובר בתוך החברה הישראלית בצדקת הציונות, היעדר ערכים יהודיים-לאומיים-בסיסיים בתודעת הנוער, מביאים לא רק לנטישת הארץ על-ידי "טובי הבנים", אלא גם להחלשת כושר העמידה שלנו בחזית המדינית-הסברתית.

תופעת הירידה נעדרת הבושה, פרי מחדלי החינוך וקשיי הכלכלה, מגבירה את הדה-לגיטימציה לישראל, ואת הלחצים עליה במו"מ המדיני לוויתורים חד-צדדיים לשונאינו.

מן ההכרח לעורר מחדש בתוכנו את הרגש הלאומי, את תחושת הגאווה בגבורות ישראל, בהישגי מדינתנו, בעצמאותנו, וגם לעורר מחדש את רגש הבושה כלפי תופעת הירידה והיורדים. עוד לא מאוחר לבלום הגשמת שאיפתם של נתן זך ודומיו "להיות שוב יהודי גלותי".

ובינתיים לא נותר אלא להמתין עד להתפרצות האנטישמית הראשונה – אשר בוא תבוא – נגד "המתנחלים" הישראלים בברלין המעטירה או באוסטרליה הרחוקה.