על חסד, רייטינג וחלומות

איך באמת מודדים רייטינג ומה למדתי מספי ריבלין. טורה של סיון רהב מאיר מתוך "ידיעות אחרונות".

סיוון רהב מאיר , ד' בטבת תשע"ד

1.

"חסד של אמת" הוא כינוי מקובל ביהדות לטיפול במת ולקבורתו. זהו חסד שנעשה עם אדם באופן האמיתי ביותר, כי הוא כבר לא יכול להשיב לך על כך. אתה בא להלווייתו ועושה איתו בכך חסד, מבלי לצפות לכלום בתמורה.

ספי ריבלין ז"ל, שנקבר השבוע, לימד אותי פעם פירוש חדש למונח "חסד של אמת". ריבלין התראיין לפני כמה שנים לערוץ הכנסת, וסיפר שם על אמו המבוגרת, שמטופלת על ידי עובדת זרה. מהיום שהגיעה אליה אותה מטפלת, החלה אימא של ספי ריבלין ללמד אותה עברית. הן היו יושבות מדי יום ולומדות לאט לאט מילים בסיסיות חדשות. ספי התפלא. מה פתאום אימא שלו משקיעה כל כך הרבה זמן בהרבצת השפה העברית בעובדת הזרה?

אמו הסבירה לו כך: "תראה, אני יודעת שלא נותר לי זמן רב לחיות, ושאני לא אזכה לפטפט איתה בעברית. אבל אחרי הטיפול בי, היא בטח תלך לעבוד אצל קשישה אחרת. אני מלמדת אותה עברית עבור הקשישה הבאה. אני כבר לא אהנה מזה, אבל להן יהיה הרבה יותר קל".

חסד שכולו אמת.

2.

עולם התקשורת והפרסום בישראל עובד על פי נתוני הרייטינג, למרות שכולם יודעים שהמדידה אינה מדויקת. 580 בתים בלבד מחוברים למערכת הפיפל-מיטר, שמדווחת כל הזמן מה כל אחד מבני הבית רואה, ועל פיהם יישק דבר. כך מתקבלים הנתונים שבגללם תכניות עולות ויורדות ובגללם מיליוני שקלים של קמפיינים הולכים לכאן או לשם.

הבעיה הראשונה במנגנון הנוכחי היא המספר הנמוך של המשתתפים. איך 580 משפחות יכולות להיות מדגם מייצג לשבעה מיליון תושבים כל כך מגוונים? הבעיה השנייה היא שבתקשורת מתפרסמים ונספרים רק צופים יהודים, ללא ערבים ישראלים שמהווים אחוז משמעותי מהאוכלוסייה. הכשל השלישי הוא במדידה של משקי בית שצופים בתכנית מסוימת, במקום מדידה של פרטים. ההבדל חשוב: אם מתפרסם נתון על 40% צפייה בתכנית מסוימת, ניתן לטעות ולחשוב ששלושה מיליון ישראלים צפו בה. בפועל, מספר הצופים היה נמוך בהרבה. אם מכשיר אחד בבית דלק, זה לא אומר שכל המשפחה ישבה סביבו. המספרים הגבוהים האלה גם יוצרים לחץ חברתי סוחף: אם "כולם" חושבים ש"כולם" רואים, אז הם חשים שהם מפסידים משהו, וגם מתחילים לראות.

את הבעיה השלישית מנסה כעת שר התקשורת גלעד ארדן לפתור. החל מהשבוע הוועדה הישראלית למדרוג תפיץ גם את מספר האנשים שצפו בתכניות, כפי שמקובל בעולם, ולא לספר לנו רק כמה אחוזים ממשקי הבית צפו. יהיה מסקרן מאוד לעקוב אחר הנתונים האלה. מי יודע, אולי למשל אנחנו לא אומת-ריאליטי כמו שחשבנו? האם באמת "כולם" שם?

3.

פעם, גם בלי שום ועדה למדרוג, כולם בישראל ידעו לאיזה משדר יש כמעט 100 אחוזי רייטינג: חידון התנ"ך. אחד העיתונים תיאר בשנות החמישים איך קולות החידון בוקעים מכל החלונות במדינה: "יכול אדם לצאת ברגל מאילת למטולה בלי לחשוש שמא תאבד מאוזנו גם האנחה היותר רפה של אחד המתחרים".

גלי הנוסטלגיה לאריק איינשטיין הזכירו לנו בשבוע האחרון, על הדרך, על מי עשו פה פעם סאטירה: על חידון התנ"ך, לא על רני רהב. איינשטין וזוהר מחקים באופן מדויק את קולו של ברוך בן יהודה, יו"ר חבר השופטים ("מה הוא קופץ") ואת קולו של יחיא אלשייך ("שמעתי אותך, שמעתי"), המתמודד התימני בחידון.

יום שלישי השבוע, שש בערב, בנייני האומה. חידון התנ"ך למבוגרים. ניסיון חביב להחיות את המסורת. מנחם שמשי, הזוכה, לא יהפוך לסלב. מחר לא יזהו אותו ברחוב. נתוני הרייטינג של החידון, ששודר בערוץ הראשון, היו 2.2% אחוזי צפייה בקרב משקי הבית, ועל פי הנתון החדש: 49,000 צופים.

בשנת 1958 לעומת זאת הוגדר הזוכה דאז, עמוס חכם, "האדם הפופולרי ביותר בישראל". בלי שמץ ציניות, היה החידון לכותרת הראשית בכל אמצעי התקשורת. עם זכייתו של חכם בחידון הארצי, יצא העיתון שאתם מחזיקים, "ידיעות אחרונות", במהדורה שנייה עם הכותרת: "חכם בראש".

מצד שני, גם אז היה מי שצקצק נגד הפורמט הטלוויזיוני הסוחף. "אני נגד חידון התנ"ך. במקום לשים לב לעיקר, שמים לב לטפל", אמר הפילוסוף מרטין בובר. פרופסור ברוך קורצווייל טען כי החידון הוא "סימן מובהק של ניוון כל התעניינות אמיתית בערכי התנ"ך. זה חילול הקודש והפיכת התנ"ך לקרקס". הסופר אליעזר שטיינמן הזהיר: "ההתפעלות בציבור מגיעה לדרגה של פסיכוזה. יש בה כדי לעורר חשש לבריאות הנפש". תגובתם של הנ"ל ל"אקס פקטור" טרם נמסרה.

4.

הגיבור הראשי של ספר בראשית הוא החלום. אברהם אבינו חולם, ויעקב אבינו חולם, ויוסף – גיבור פרשת השבוע, פרשת "ויגש" – לא מפסיק לחלום. האחים שלו אפילו מכנים אותו "בעל החלומות". אלפי שנים לפני פרויד, מלמד ספר בראשית שיעור על משמעותו של החלום בנפש האדם.

תחילה הנער יוסף חולם חלומות של מלכות, וגורם לאחים לקנא בו. הוא מתאר להם איך הוא יהיה עליון וחשוב, והם, יחד עם ההורים, ישתחוו לו. לא ברור אם הוא עצמו מבין את משמעות החלום, אבל בתגובה – האחים זורקים אותו לבור והוא נמכר כעבד למצרים. האחים גם אומרים בלגלוג, כשהם מתכננים להעלים את יוסף מן השטח, "ונראה מה יהיו חלומותיו". במצרים יוסף עולה לגדולה, וגם זה בזכות החלומות: הוא מצליח לפתור בכלא את מה שחלמו בלילה שני שרים מצרים, ואחר כך פותר בהצלחה את החלומות של המלך פרעה בכבודו ובעצמו.

אבל מה עם חלומו הפרטי של יוסף עצמו? במשך כל השנים במצרים הוא נשא אותו בליבו. הוא שמר על קשר רגשי עמוק עם בית אבא, ולא הפך לחלק מהתרבות המצרית. חז"ל מתארים שמה שהשאיר את יוסף נאמן לדרכו הוא "דמות דיוקנו של אביו". הוא אמנם לא ראה את אביו יעקב פנים אל פנים שנים רבות, אבל ראה אותו כל הזמן לנגד עיניו, ולכן לא שכח מאיפה הוא מגיע. יעקב אבינו היה מודל של דוגמה אישית, גם כשלא היה פיזית ליד בנו.

השבוע בפרשה, האחים הרעבים מגיעים מארץ ישראל למצרים כדי לבקש אוכל. אין להם מושג שהמצרי הבכיר שיושב מולם הוא-הוא יוסף אחיהם שזרקו לבור. רק אחרי משא ומתן ארוך, יוסף לא מצליח להתאפק יותר. הוא פורץ בבכי ואומר להם: "אני יוסף. העוד אבי חי?". כלומר, השאלה הראשונה שלו אליהם, מיד אחרי הגילוי המסעיר, היא מה שלום אבא.

יוסף רוצה לזכות להתגשמות החלום כולו, לפגוש שוב את אביו, ולכן הוא קודם כל מברר שהוא בחיים. ואכן האב, שדמותו החינוכית נתנה לבן כוח מרחוק בכל השנים האלה, פוגש אותו השבוע אחרי 22 שנים של פרידה. החלום מתגשם.